עדינה נולדה בעיירה בסלובקיה, בת קטנה להורים טובים וחמים ושומרי מצוות, שלהם ששה ילדים. כשפלשו הנאצים לסלובקיה ברחה להונגריה, ועברה ממקום למקום תוך שהיא מוצאת עבודה כעוזרת בית. כשהגרמנים נכנסו להונגריה, ברחה עם אחותה, מגדה, בחזרה לסלובקיה, והן הסתתרו בחנות המכולת הנטושה של האבא. כעבור ימים אחדים נאלצו לברוח לברטיסלאבה, שם מצאה עדינה עבודה אצל משפחה נוצרית קתולית אדוקה, שחשבה אותה לנוצריה.
עדינה חיה באותה תקופה כפי שחיו האנוסים בדורות השמד. פעמיים ביום היה עליה לקחת את הסבתא במשפחה לכנסייה, אולם היא הייתה נשארת בחוץ. כשהיו עוברות ליד צלב והסבתא הייתה מצטלבת, עדינה הייתה עושה עצמה כמתקנת שרוכי נעליים כדי לא להצטלב. את הבשר שקיבלה הייתה זורקת לפח האשפה. בכל לילה הייתה מקפידה להתכסות בשמיכה מעל הראש משום שבחדר היו צלבים והיא לא רצתה לומר קריאת שמע מול הצלב.
עדינה ודוד נישאו בכפר עציון. זמן קצר לפני הקרב האחרון של הגוש נאלצה עדינה להתפנות מכפר עציון לירושלים, כיוון שהייתה בהריון. לאחר נדודים הצטרפה אל דוד, כדי לייסד את ניר עציון.
כשם שהצליחה לשרוד את תקופת המלחמה, כך הצליחה עדינה לשרוד את השנים הראשונות בניר עציון, בהן סבלו הראשונים מחרפת רעב, וגרו בתנאי דחק.
בשנת 1952 משנפתח בית המרגוע ובמשך 44 שנים, הייתה עדינה מנהלת חדר האוכל שלו. היא הייתה מכניסת אורחים במלוא מובן המילה. הנופשים היו מגיעים בגלל מאור הפנים והדאגה האישית בהם הייתה מקדמת את פניהם. כשם שדאגה לאורחים כך דאגה למלצרים שעבדו תחת פיקוחה. רבים מהם גם זכו להינשא בזכות השידוכים שלה.
מאור הפנים של עדינה היה רק ביטוי חיצוני לעולם הפנימי שהיה עשיר ביותר באהבת הבריות כמו גם באהבת המצוות.
עדינה הייתה אשת מופת של יראת שמים אמיתית ועמוקה, אשר באה לידי ביטוי בהידורים מיוחדים של כיבוד השבת, ובהקפדה רבה על תפילות ואמירת תהילים.
"עתה שמעי זאת עדינה היושבת לבטח", אומר הנביא ישעיהו, שמעי זאת עדינה, את הולכת לבטח אומר אני. סמוך אני ובטוח שאת נפרדת היום מאהובך דוד בעולם הזה, ודוד משורר תהילים מקדם את פנייך לבטח בעולם הבא. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
יהי זכרה ברוך.
הרב רונן לוביץ
(מן ההספד)
