יקותיאל (קותי) גדל בפולין. בגיל ארבע החל ללמוד ב"חדר", ולאחר מכן בבית הספר, בו סבל מהתנכלויות אנטישמיות של חבריו ללימודים. אמו הייתה ציונית. כאשר הגיע קותי לגיל שבע וחצי הורע המצב הכלכלי בבית, והמשפחה עלתה ארצה במסע ארוך ומפרך והגיעה לחיפה. לאחר סיום שנות לימודיו החליט קותי ללמוד בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה.
לסעד הגיע קותי בתקופת מלחמת השחרור וכאן פגש את אשתו לאה, תבל"א. עוד לפני שהגיע לקיבוץ הכשיר עצמו קותי למקצוע המסגרות. הייתה לו תבונת ידיים מיוחדת. הוא היה אחראי לתיקון מכונות שהיו נחוצות מאוד לעבודות החקלאות השונות: ריתוך צינורות לקווי מים, תיקונים לכלים חקלאיים ועוד. עשרות שנים היה קותי איש התחזוקה של מערך הגזר, שם עשה כל דבר בקצב שלו, במידת דיוק מיוחדת, ופעמים רבות עבד דווקא בשעות הלילה. קותי היה איש אשכולות: הוא דבק בלימוד התורה וציטט בקלות פסוקים בע"פ, והיה זריז במצוות. חברים מספרים, כי בטיול לאילת לפני מספר שנים, כשכולם ישבו באוטובוס עם עיתון, הוא היה צמוד לספר הגמרא.
תמונותיו האחרונות של קותי אינן מן המסגריה אלא מבית הכנסת, שהיווה את הדביר הפנימי שלו, והן מעידות ומשלימות את המיוחדות שלו, ואת עיקשותו ללכת בדרכו שלו עד הסוף. בימיו האחרונים בבית הכנסת, כשהיה קרוב לעמוד או עולה לבימה, היה מסתופף ומקורב בעמידה לבעלי התפילה ובעלי הקריאה, מטה אוזניו כדי לשמוע ולא להפסיד ולו הברה מן התפילה, ולהיות מסוגל להשתייך ולהשלים את ציבור המתפללים.
ללאה היקרה, ולילדים – אהרון, נעימה, אירית, יקיר ונדיב – קבלו את תנחומינו.
יהי זכרו ברוך.
(מן ההספדים)
