כשאני חושבת עלייך, אמא, מתנגן לי בראש "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהילים ק, ב). זוהי המהות שלך. היתה בך אהבת ה' גדולה ותמימה. אפילו בסוף חייך, בכאב ובסבל, לא איבדת לרגע את האמונה בבורא עולם.
יעקב אבינו נפרד מהעולם ללא כאב, באחת. את נפרדת מאיתנו בכאב. בכל ביקור, ראיתי אותך חלשה יותר, נאחזת בכל כוחך בחיים, שומרת על כבודך.
עכשיו, כמה חודשים מאז לכתך, וזיכרונות העבר מציפים: באלבום התמונות המשפחתיות אבא ואמא יפים חובקים ילד נוסף, מחייכים. אמא כנערה צעירה שרק עלתה ממרוקו.
עזבת את בית הורייך, סבא וסבתא חנה ויצחק פרץ. לכאורה, ניתקת את עצמך משורשייך ועלית לארץ ישראל, אך למעשה שימרת ושמרת את כל המשתמע מ"בית אבא". במעשייך העברת לנו את הערכים עליהם גדלת. למדנו ממך הכנסת אורחים - קיבלת במאור פנים כל אדם שדרך על מפתן ביתנו, קרוב או זר.
כשנחגגה שמחת תורה במשק, טרחת בהכנת ממתקים מיוחדים לפני החג כדי שהמתפללים וספר התורה יכנסו לביתנו. כשתמהתי ושאלתי לפשר הטרחה הגדולה, ענית לי: "זה לכבוד התורה הקדושה". אהבת את ה' באמת. בכל רגע ובכל מקום לימדת אותנו מצוות. כשנסעתי איתך לירושלים בגיל חמש, נתת לי שקית מטבעות וביקשת שאחלק לעניים. תמהתי: "אולי הם לא באמת עניים?" וענית לי: "אם אדם מושיט יד, צריך לתת לו".
למדנו ממך להיות קשובים לאחר - תכונה שמאפיינת את ילדייך, נכדייך ונינייך.
כששאלתי אותך אם תרצי לבקר שוב במרוקו, ענית: "חס וחלילה, פה זה גן עדן, ארץ ישראל!".
עבורנו הבית היה מקום בו חשנו תמיד שפע - כל אחד מאיתנו חש כילד יחיד בתוך משפחה גדולה.
מילאת במסירות את תפקיד "אחראית בית כנסת". עבורך זאת הייתה זכות ומצווה.
זו המהות שלך, אמא, מהות של נתינה, אהבת הזולת ואהבת הקב"ה. הלוואי שנזכה להמשיך את דרכך.
בתך,
שלומית שפט
