אבא, לפני כמה זמן שמעתי ברדיו את השיר "לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים" ותוך ששרתי אותו הדמעות זלגו מעיניי. הרגשתי שהשיר נכתב עליך ושאני נפרדת ממך.
לאבא שלנו היה "סולם" והוא הגיע איתו לכל מקום ויחד איתו טיפס עם הילדים והנכדים על עצים ותיקן את התיקונים בבתים. אבא הכין מתנה קטר על פסים של רכבת. במשך שנים אבא בנה את המשחקים לנו ואחר כך לנכדים.
אבא עזב את הלימודים ובניגוד לדעת הוריו עלה לבד מברזיל והתחתן עם אמא. הוא היה גאה בכך שעלה ראשון ממשפחתו לארץ והתגייס ראשון לצבא. אבא היה גאה כשהתגייסנו לצבא וכשהנכדים הגיעו על מדים גאוותו הייתה כפולה ומכופלת. הוא לא האמין שיזכה לראות את נכדיו בצבא. בשביל אבא הצבא היה קדוש.
אבא היה גאה בילדיו אבל על הנכדים אמר הם "הריבית דריבית שלי". בלילות שבת במשך שנים האכיל את הנכדים, כל נכד בתורו, עד שהם גדלו. בשנים האחרונות לא הצליח לטפל בנכדים הקטנים ואמר שהם פספסו סבא, אבל כשראה אותם זרח וקרן. כשאבא זכה לנין הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר.
אפשר להמשיך ולספר על אבא עוד המון; על חוש ההומור הציני, על העקשנות ה"לזרית", על האהבה הרבה למשואות יצחק ולמדינת ישראל, אך אשתף אתכם בליל הסדר האחרון בו הצלחנו, אחרי הרבה שנים, לחגוג כל האחים יחד עם הנכדים והנין. למחרת אבא קרא לי ובמאמץ רב אמר: "אני רוצה להגיד תודה על הביחד", ואמר: "את רואה את היד שלי, את רואה שחמש האצבעות הן לא אותו דבר, כך גם אתם, כל אחד מכם יצא משהו אחר, אבל כמו האצבעות שיש להן שורש משותף כך גם אתם, יש לכם בסיס משותף. תזכרו ואל תריבו אף פעם". שאלתי אותו אם זו צוואה והוא ענה: "לא, זו חכמת חיים".
לאבא שלנו היה סולם ועכשיו הוא מגיע לשמיים. אבא נגאל מייסוריו.
אוהבים אותך אבא.
אילנה וילק,
מתוך ההספד
