לולו,
אתמול, בשבת, התפללנו: "ומי שנותנים נר למאור ויין לקידוש ולהבדלה ופת לאורחים וצדקה לעניים וכל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם...".
וחשבתי על לולו, ולא ידעתי שהיא כבר לא אתנו.
לולו, שכל כולה נתינה.
אני זוכרת אותה, זכרון מעורפל של ילדה, בעיר בה שתינו נולדנו, סטרסבורג, עובדת סוציאלית במשרדה במרכז הקהילתי, שם, בצד ימין למטה. היא כל כולה חיוכים.
והחיים לא היו לה קלים.
את שנות השואה היא עברה, בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים, כפעילה ברזיסטנס, המחתרת היהודית, בהדרכה במוסדות לילדים שנשארו לבד, בהברחת משפחות את הגבול לשווייץ.
ובחזרה לחיים הנורמליים. לולו עובדת סוציאלית בסטרסבורג. ב-1965 היא עולה ארצה. היא מגיעה לעין הנצי"ב לבקר את חניכותיה מימי החושך של השואה.
היא שמחה לפגוש כאן בחורות מאושרות, נשואות, אמהות לילדים. סמי ריין ז"ל דואג שהיא תיפגש עם זאב ומאז היא אצלנו בעין הנצי"ב.
היא שוברת סטטוס: היא עובדת חוץ בבית שאן ויש לה רכב צמוד, קטן אך צמוד. בלשכת הרווחה של בית שאן, שזה עתה מוקמת, היא פעילה במשך כשלושים שנה. ב-1991 היא מקבלת פרס העובד המצטיין על מפעל חיים. מי בבית שאן לא הכיר את לאה מלשכת הרווחה? בביקוריי אצלה בחודשים האחרונים היא סיפרה לי הרבה על השנים האלה, על העבודה הרבה והקשה שהייתה אז בבית שאן.
גם בעין הנצי"ב תרומתה היא בתחומי הנתינה: שנים רבות הייתה אחראית על צוות הנשים של חברה קדישא וריכזה את ועדת הצדקה. נתנה, ולא ביקשה כלום לעצמה.
כשיצאה לפנסיה, היה ברור ללולו שיש להשתלב באחד הענפים בבית ולא לשבת בטלה. היא השתלבה בעבודת המטבח. עוד לפני כמה שבועות אמרה לי שמשעמם לה ושהיא מקווה לחזור לעבודה. ודאי זקוקים לה שם.
זאת הייתה לולו.
לפני שנתיים, בחודש תשרי, הלך זאב לעולמו. לולו הרגישה אבודה בלעדיו. הוא היה כל עולמה כאן בעין הנצי"ב.
האחיינים והאחייניות הרבים שלה עטפו אותה בכל אהבתם. היא שמחה על כל שיחת טלפון, על כל ביקור שלהם. אהבה זו, קשר זה, היה דו-כווני. לולו ידעה על מצבו של כל אחד ואחת מהם וניסתה לעזור לכל מי שהיה זקוק לה.
לולו – נתינה אין סופית.
נפרדנו מלולו בשבת קודש, כמו מזאב.
אך בלי זאב, לולו נשארה לבד.
יהי זכרה ברוך.
מדי איילי
