דב היה חניך ומדריך בתנועת בני עקיבא. בגיל 16 בא לארץ לשנת לימודים במכון למדריכי חו"ל. כך תיאר את ההתרגשות הגדולה בהגיעו לארץ בפעם הראשונה:
"הגענו לחופי חיפה, וההתרגשות הייתה עצומה. אחד משיאי ההתרגשות בחיי; פעמיים נוספות חשתי התרגשות כזו - ביום החתונה וכשנולדה בתי, מלבד זאת לא חוויתי כזאת התרגשות. זאת התרגשות עילאית – נדמה לי שהתרגשות כזו כמעט ולא הייתה כמוה. זה היה משהו לא רגיל, משהו מיוחד. מי שנולד בארץ לא יכול לחוות חוויה כזאת".
דב עלה לארץ בשנת 1957 עם תחושת שליחות ליישוב הארץ והקמתה. הייתה בו אהבה גדולה לארץ ישראל, דבר שהתבטא בידע רחב בהיסטוריה של עם ישראל וידיעת הארץ. היה מאוד אכפת לו מה קורה בארץ, בפוליטיקה ובמצב החברתי. פעם אמר: "אני אדם פשוט אבל שייך למשהו גדול מאוד. אני מיישב את ארץ ישראל בעצם זה שאני חי כאן".
עם עלייתו לארץ, הצטרף דב לקבוצת עין צורים ונשאר שם עד סוף חייו. הוא הרגיש שאינו יכול לחיות אחרת. אהב את חיי השדה ואת חיי החברה בקיבוץ. ראה בקיבוץ חברה עם ערבות הדדית אידיאלית. הוא העריך כל מה שהקיבוץ עשה למענו, לא ראה שום דבר כמובן מאליו.
בשנת 1962 נישא דב לשילה ונולדו להם ארבעה ילדים. המשפחה הייתה מאוד חשובה עבורו. הוא האמין כי בקיבוץ ילדיו יקבלו את החינוך הטוב ביותר. הוא רווה נחת מהמשפחה, היה גאה בילדיו ובנכדיו. הייתה לו תודה על כך שכזאת משפחה יצאה ממנו. תמיד נתן לילדיו את התחושה שהוא גאה ושמח בהם, וכשבאו אליו, העריך את מאמצם.
דב היה איש אמת. עשה ופעל רק דברים שבאמת האמין בהם. לא הסכים לעשות דברים נגד מצפונו. הפה והלב אצלו היו שווים. עוולות חברתיות הציקו לו. הוא מאס בחיי ראווה וגאוותנות. ראה בכל אדם את האדם שבו. ראה את עצמו כאדם פשוט, מסתפק במועט ושמח בדברים הקטנים.
יהי זכרו ברוך!
מלכה נשר-שפיר
