כשיצאנו משיעורו של מוטי מטלון שהביא מדברי הרב קוק על נפש האדם, הלמה בראשנו כבמכת פטיש הידיעה על מותה של נחמה ז"ל.
אני רואה אותה יושבת איתנו בשיעורים ביום שישי, בלי לראות או לשמוע היטב, מאזינה ומשתדלת לקלוט את הנאמר ככל יכולתה.
האופטימיות הייתה מעל ומעבר ליכולת חושיה. גם בתפילה הרגשתי תמיד את הנהרה ששרתה על פניה כשהצליחה לקלוט את השירים ששרו בבית הכנסת, ואת הצימאון לשמוע ולהבין את כל הנאמר בשירים ובתפילות. ההשלמה הבלתי מסויגת עם מצבה שגבל עם האופטימיות והאמונה בבורא העולם היו מרשימות.
הכרתי את נחמה כשהייתה עדיין ילדה קטנה. משפחתה גרה בירושלים מול הבית בו גרתי אני. להוריה של נחמה היה בית דפוס ועליית גג בביתם, ואני זוכרת את אנשי החסד האלה, שהיו אוספים אליהם הביתה מוכי גורל ומספקים להם את כל צרכיהם, מאכילים ומשקים אותם ומלינים אותם בעליית הגג שלהם.
אין פלא אפוא, שנחמה ספגה מיום לידתה תכונות אלה. היא הגיעה לסעד עם הגרעין של רלי ז"ל, עבדה שנים בבית התינוקות במסירות רבה וכשהראייה התחילה לבגוד בה עבדה במחסן הבגדים, נעזרת בחוש המישוש שלה לתיקון בגדים. היו לה כל מיני פטנטים כדי להתגבר על הפגמים שלה.
יותר מחמישים שנה אני גרה בשכנותם של נחמה ואדו, וחוויתי יומיום את הטיפול המסור והבלתי נלאה של אדו בנחמה. מאושרת ללא גבול הייתה נחמה כשבניה, נכדיה ובייחוד ניניה הקטנים באו כולם לסעודה שלישית שערך אדו למענם בכל שבתות השנה, בקיץ ובחורף, באביב ובסתיו.
והקטנים החזירו לה את אהבתם אליה והיו מאירים את פניה בנגה ורוך אין קץ.
נשגב מבינתי להבין את היחסים המופלאים ביניהם. אני מאמינה שהשכינה שרתה ביניהם.
יהי זכרה ברוך.
רחל סימון
