אילזה נולדה בווינה. ילדותה עברה עליה בחברת אמה וסבתה. אחרי האנשלוס שחיבר את אוסטריה לציר הרשע הנאצי, שלחה אותה אמה לעלית הנוער 'עד יעבור זעם'. איש לא האמין שזו הפרידה האחרונה. בגיל 16, מצוידת במזוודה קטנה, בתוכה ארזו אמה וסבתה סרפנים, חולצות לבנות וכמה תמונות מהבית, עם שתי צמות והמון סקרנות נוחתת אילזה בכפר הנוער הדתי ומהר מאוד משתלבת בעבודה ובשיעורים ורוכשת חברות חדשות. פניה לעתיד. יחד עם חברותיה מצטרפת אילזה לגרעין העולה ליבנה. מהר מאוד אילזה מוצאת את הדרך לגן הירק וקושרת את גורלה עם מקס, ומאז היא ומקס משפחה יבנאית. היא יוצאת ללמוד בבית חולים 'השרון' את מקצוע האחות ומקימה ביבנה מרפאה מסודרת ומאורגנת שנותנת מענה לכל. כהרגלה היא מצליחה מהמעט שיש להוציא את הכי טוב, כשהטנדר של מקס משמש גם כאמבולנס כשצריך. אילזה רותמת את כל מי שהיא יכולה לטובת בריאות הציבור. היא הראשונה שעוסקת ברפואה מונעת כשעדין לא ביטאו את המשפט, עורכת בדיקות ראיה ושמיעה, מביאה את הרופא לפעוטון ודואגת לכל המשפחה - משפחת הקיבוץ.
הייתה לה אהבה גדולה למילה הכתובה ולפרחי הגן. בכל בית בו גרו יצרה לה גינה קטנה ועץ האפרסקים ששתלה באהבה רבה על יד ביתה זכה אפילו להפוך למחזה. אילזה כתבה לעיתון עם הרבה הומור ואהבה למקום.
כשהתבגרו ונסעו לחו"ל לקבלת פרס הכותנה, פיתחה אילזה אהבה חדשה - נסיעות בעולם. אחת לשנה או שנתיים הייתה עורכת טיול ובשובה מסדרת באלבומים יפים את התמונות ומספרת לכל המבקרים על יפיו של העולם. כשמקס חלה לא משה ממיטתו וטיפלה בו במסירות ובאהבה עד יומו האחרון. אילזה, אני מקוה שהצלחנו להחזיר ולו במעט את החסד שעשית עם מקס ועם כל אותם אנשים שקבלו ממך את הטיפול הכי טוב. אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל מי שעשו הכל לעזור לך לעבור את תקופת מחלתך. אילזה יקרה, תם המאבק.
יהי זכרך ברוך.
רחלה שנקר
(מן ההספד)
