ציפי אהובה שלי. חיינו שלובים אלו באלו כמעט שלושים שנה. בעבודה משותפת, בגידול ילדים בגילאים קרובים, בבילויים, בטיולים, בשיחות נפש, בהתגייסות לעזרה.
אדם חולה משתנה בדרך כלל. הוא הופך, לא פעם, לממורמר, לקשה-יום, ולא אחת מי שבא לבקרו עושה זאת מתוך כורח, כמי שכפאו שד.
לא כך את, ציפי שלי. המחלה לא שינתה את אופייך. אותה ציפי, גם אם "קצוצת כנפיים" במובן הפיסי. היית תמיד, בבריאות כמו גם בימי המחלה, טובת לב, מפרגנת ונדיבה, שמחה בשמחת האחר וכואבת את כאבו. המשכת להיות אבן שואבת, מושכת, מעניקה מעצותייך החכמות ומחיוכייך הממיסים, גם בימים קשים.
אי אפשר היה שלא להבחין, שלמרות חוסר האונים הפיסי, המשכת לתת את הטון בבית, שהמשיך להתנהל - ממש כמו בימים הבריאים ההם - בשמחה, בנועם הליכות, ברוח טובה, בפשטות, בקבלת אורחים, בכיבוד הזולת. תמיד הרגשתי נוח לשתף אותך בחוויות שלי, גם בתחומים בהם היינו שותפות בעבר, מבלי לחשוש מקנאה או צביטה בלב מצדך. כך, לא חשתי חוסר נוחות לספר חוויות מטיול. תמיד נתת את ההרגשה, שהסיפור על החוויה, גורם לך להיכנס אליה, להיות חלק ממנה, ככל שניתן, ולשמוח בכך. כך גם הרגשתי נוח לשתפך בבעיות שלי, הגם שברור שאלו מתגמדות אל מול הבעיה עמה את התמודדת. הרגשתי מחובקת על ידך, מעצם המבט וההשתתפות, גם בלי מגע ידייך.
אמא ורעיה מדהימה היית. אוהבת, קשובה, משתתפת ומחבקת. את הפירות קצרת, כשבני משפחתך - שעיה, הילדים ובני/בנות זוגם והנכדים - הקיפו אותך לאורך כל התקופה, באהבה ובמסירות, שאין דומה להם, כאשר החוויה הממש-לא-קלה, מגבשת, מאחדת, והופכת את כולכם לדבוקה אחת, שנועדה להמשיך את הבית הנפלא הזה, להיות לך לכתף, להקל עלייך ולשמח אותך. אשרי האשה שהקימה וטיפחה כזאת משפחה.
היית גיבורה ואסרטיבית בימי המחלה וכך גם במותך. הכול התנהל בדיוק כמו שאת רצית.
נוחי בשלום, ציפי אהובתי.
רבקה דובדבן
(מתוך ההספד).
