לפני כחודשיים ראיתי אותך בבית הכנסת, עומד במקום הקבוע ליד דלת הכניסה, שקוע עמוק בתוך מחשבות, כתמיד. עברתי לידך ואמרתי לך שמזמן לא ראיתי אותך. "הנה אני! חי ובועט!" ענית לי בחיוך. "חי ובועט" הוא תיאור שפוגע במדויק במי שהיית. בכל מה שעשית נשמעו צהלות של חיים ובעיטות – לכל כיוון.
נולדת בבוסטון שבארצות הברית. קיבלת השכלה פורמאלית קלאסית אך היית אחוז ברוח ציונות ולכן הצטרפת לשומר הדתי ועלית לארץ, היישר לבארות יצחק. משה פורת הוא זה שעודד אותך לבוא לשלוחות. כאן פגשת את רחל שהייתה אז בגרעין עציון וכאן נולדו שלושת ילדיכם – גלית, יפעת וגלעד.
היית איש חקלאות. גילית מסירות ויסודיות שהיו עבורך צווי ערכי מוסרי, ואפשר לומר אפילו דתי. בהמשך כישוריך הובילו אותך גם לשתי קדנציות כרכז חינוך - תחום שהיה קרוב ללבך. חיפשת תמיד אפשרויות ליטול חלק פעיל בחיים החברתיים - בהפקת תוכניות תרבות, עריכת העיתון, ובשנת היובל – בכתיבה ובימוי ההצגה.
ב1984 יצא ספר השירים הראשון שלך - "מגילה הקזוראניות " אותו הקדשת "לבית שלוחות כפי שמצאתיו". ב2002 יצא ספר השירים האחרון שלך "במעלה נהר האמזונס". עמלת רבות כדי לעצב ולתרגם את רחשי לבך, למילים. לשירים. הענקת לנו את האפשרות להתבונן בעולם דרך עיניך החודרות, ולראות מה שאולי היינו מפספסים בשגרת החיים. מילותיך היו לרחשי הלב של כולנו – האם השולחת את בנה לצבא, העולה החדש והמתרגש, ילד הגן או ילד בית ספר בטיול עם המטפלת, החייל העייף, החבר הוותיק הנבון.
אני זוכר שסיפרת לי פעם, שלעיתים כשאתה קם בבקר מוטרד ושפל רוח, אתה נוטה לצאת מהבית ולהביט פרק זמן בגלבוע. "ואז אני נאנח, ויש לי כוח להמשך היום" כך אמרת. ידעת למצוא את החיבור בין נפלאות הטבע לרגשות העמוקים ביותר שלך, לחיבור לבורא עולם, וליסודות אמונתך.
ראובן - איש רוח אמיתי היית, אך תמיד דאגת לומר " קודם כל אני חבר קבוץ, קודם כל מקומי כתורם למשק ולקהילתי. קודם כל לעשות". בלכתך יחסר לי הקשר עם עולם הערכים בהם האמנת בכל לבך.
יהי זכרך ברוך
סטיב ליס
