אמא שלנו מתה שלוש פעמים.
בפעם הראשונה כאשר הייתה בדיוק בת עשרים. ב- 16 באוקטובר 1943, כאשר נתפסה עם משפחתה על ידי הנאצים ברומא. שם הסתתרו. בתחנת הרכבת, בדרך לאושוויץ, הצליחה הדודה למלט את אמא. "אני יכולה לספר לכם על מה שקרה. אבל את תחושת הפחד לא תבינו לעולם". כך אמרה אמא.
בפעם השנייה מתה אמא כאשר אבא מת. אמא ואבא היו נפשות תאומות. נולדו באותו היום בדיוק, היו בני דודים, ותמכו זה בזה בשנים הקשות של תחילת ההתיישבות בעמק החם הזה. חצו יחד את מלחמת השחרור שבה לחם אבא ״מראש פינה ועד אילת״ כמו שנהג לומר, וגידלו אותנו - למרות מחלתו של אבא. ואז, ב- 1.1.67 נפטר אבא. בן 43 הוא היה. וגם היא. מאז, כבתה אמא. היא המשיכה עוד שנים רבות, אבל הניצוץ שבעיניה כבה.
אמא האמינה בכל מאודה ברעיון הקיבוצי. מבחירה ולא ככורח. אמא לימדה אותנו שכל עבודה מכבדת את בעליה. כך נהגה כסדרנית עבודה, כמחסנאית בגדים במחסן א', ובמעבר לתקציב הלבשה אישי. וכך כאם בית הדואגת לשכפולים ולחלוקת הציוד הלימודי בביה"ס.
מהיחס שנתנה לעובדים השכירים למדנו על הצורה בה יש לכבד כל אדם, גם כאשר תרבותו שונה משלך.
אמא לקחה חלק פעיל גם בחיי התרבות. בפורים כשחקנית וזמרת, בשירה במקהלה, ובהשתתפות קבועה בשיעורי תורה ובהרצאות ממש עד כלות כוחה.
השנים האחרונות היו קשות. אמא דעכה לאִטה.
תודתנו לכל המלאכים בצוות 'בית הקשתות' שליוו את אמא בשנים הארוכות והקשות האלה, והצליחו לשמור על צלם האדם שבה גם כאשר היה זה כל כך קשה.
אבא נפטר מהעולם לאחר שהבדיל על נר ובשמים, ועל יין. נפרד משבת קודש, וגם מהעולם הזה.
לאמא כשכבר נחלשה מאוד, הבאנו את הפמוטים ויחד הדלקנו נרות שבת. כך נפרדה אמא מהעולם אל יום שכולו שבת, אל מנוחה וחיי העולמים.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
בנה,
יונתן
