טובה נולדה באורגוואי, וכשהלכה לבני עקיבא פגשה את ראובן. המסע לארץ לא היה קל, וטובה היתה מספרת על התלאות שעברו עליה בהפלגה הארוכה. ב-1953 הגיעו השניים לנמל חיפה ומשם ישר לטירת צבי. טובה וראובן תקעו כאן יתד חזקה. גם ההורים של ראובן עלו אחריהם, התיישבו בקיבוצנו והיו חלק בלתי-נפרד מהנוף האנושי שלנו.
טובה עבדה בחדר האוכל ואחר כך, במשך עשרים שנה, עבדה כמטפלת בגיל הרך, וגם ריכזה את העבודה בגיל הרך ובבית התינוקות. בהמשך החליטה טובה ללמוד כריכת ספרים, והרחיקה עד לירושלים ללמוד את המקצוע על בוריו. טובה קיבלה לידיה את הכריכייה וחברים רבים ודאי מכירים את עבודותיה שהיו מוקפדות ומדויקות.
ברצונה להנציח את הוריה, כרכה סידור עב כרס במיוחד בעבור החזן בבית הכנסת שלנו והשקיעה הרבה עבודה בכריכת העור המיוחדת. טובה היתה מקורבת אל בית הכנסת, ובמשך שנים דאגה למקומות ישיבה לנשים והיתה חברה בוועדת בית הכנסת.
במקביל המשיכה גם בטיפול בתינוקות, ליוותה את האם היולדת בימים הראשונים אחרי שובה מבית החולים, הכינה את הפריטים המלווים את הברית, הכינה את התינוק ובמיוחד הרגיעה את האם לפני הברית ואחריה. זה הקל מאוד על המשפחה וגם על בית התינוקות.
טובה היתה מלאת תקווה וכוח רצון, תעוזה ושמחת חיים. כשחלתה, חברות רבות באו לבקרה בביתה באורח קבוע, חברים נרתמו להסיעה לטיפולים בבית החולים, והיא - תמיד במאור פנים ובשמחה - קיבלה את מבקריה שבאו לעודד ויצאו מעוּדדים.
לאורך שבע שנות מחלתה נוצרה סביבה חבורת נשים מבוגרות וצעירות ושעת הביקור אצלה היתה שעה של קורת-רוח. טובה היתה מאוד בעניינים, ידעה מה קורה, ושמחה לספר על עצמה, על הנכדים ועל הנינים. היא ידעה כמה מחלתה קשה אבל רצתה בכל מאודה לחיות.
טובה הקימה משפחה לתפארת, נכדים חכמים ונבונים סובבו סביבה והיו בקשר רצוף ואוהב.
תם המאבק בו היתה טובה גיבורה אמיתית.
יהי זכרה ברוך.
יזרעאלה כספי
(מתוך ההספד)
