תם המסע, סבא. המסע שהחל לפני יותר מ-88 שנים.
העננים השחורים כבר התקדרו מעל לכפר הקטן ביליגהיים בו נולדתם, אתה ותאומתך טובה. שם, סמוך לגבול הצרפתי – עדיין זרחה השמש. אך מי יכול היה לשער את העתיד לבוא? היית עֵד לעלייתו של היטלר הצורר לשלטון ונמלטת מגרמניה בעור שיניך, בשנייה האחרונה של הדקה ה-91.
נמנית על מקימי בארות יצחק בנגב. היסטוריון אחד סיפר לי פעם איך עמדת בהפגזה זקוף מבלי לפחד וקולך נשמע ברחבי המשק המופצץ. "לא פחדת?", שאלתי אותך. "לא", ענית. "הייתי טיפש מדי מכדי לפחד. ההפגזה התחילה בשבת ופחדתי רק ללכלך את החולצה הלבנה היחידה שהיתה לי, זו הסיבה היחידה שעמדתי זקוף". "איך החזקתם?", שאלתי. "הורו לנו שננצח או נמות", סיפרת, "ואנחנו הייקים לקחנו את זה ברצינות".
שלא כרוב יהודי גרמניה, הגעת מהכפר. היית חקלאי והכרת את הטבע ואת בעלי החיים היטב. אני זוכר כילד, סיורים ארוכים בלול. הסברת לי היכן אוהבים נחשי הצפע להתחבא והיית קוטל אותם במיומנות. לאלה שלא סיכנו אותנו או את העופות הנחת להתרחק. "גם הם רוצים לחיות", הסברת לי.
סיפורים רבים שמעתי על הייקים חמורי הסבר, שהם קמצנים רגשית וחסרי חוש הומור לחלוטין, ולא הבנתי מה כל זה קשור אליך. היית נדיב בצורה שאין לתאר.
בכל פעם שמישהו מהנכדים נזקק למשהו, הוא ידע שאפשר "לדבר עם סבא ביחידות". הבטת בהם בגאווה גדולה. בגיל שמונים וחמש עדיין היית לוקח אותם מהגן, צועד איתם יד ביד, כפי שהיית צועד איתי.
היית לי סבא, אך יותר מכל היית חבר. איש צעיר ושובב בגוף של סבא בן 88. אין ספק שלוּ הייתי עומד בראש ועדה לתכנון סבים, לא הייתי מצליח לתכנן סבא טוב ממך, אפילו בדמיוני.
אני אמנם אדם רציונלי מטבעי, אך איני יכול שלא לתהות, האם פוגש אתה כעת את אמך שנפנפה לך בפעם האחרונה לשלום מן הרציף במינכן של סוף שנת 1939.
סבא יקר, המסע שלך תם, אך לא שלנו.
יהי זכרך ברוך.
נכדך – אסף וול
(מתוך ההספד)
