אבא יקר,
כמה קצר היה האביב האחרון שלך.
כמה דברים לא הספקנו – לחבק , לנשק, לחגוג יום הולדת 70 בטיול קראוונים משפחתי, להכין לך עוד כוס קפה, להרים עוד טלפון אחד כדי לשאול מה נשמע.
וכמה דברים הספקנו – להתקשר כדי לשמוע את קולך, שיחת טלפון אחרונה עם שחר שקוראת סבא סבא, שלוק מהקפה שלי שנתתי לך בגניבה בלי שאמא תראה שאתה שותה יותר מידי, סיבוב הליכה למתקנים בליל הסדר אחרי הרבה זמן שלא הלכת, נשענת על העגלה והתבדחת עם העוברים על השבילים, עוגת פרג שהספקתי לאפות לך כמעט בלי סוכר ועוד כמה רגעים של ביחד.
אבא שלי היה אוהב אדם, אוהב כל אדם.
בכל מקום שהלכתי והצגתי את עצמי כבת של שדלה, אמרו לי שהוא איש מדהים ושאמסור לו דרישת שלום חמה. וידעתי שבאמת מתכוונים לזה, מכל הלב. כי אין אדם שלא אהב את אבא שלי. אבא בוודאי היה שמח לראות את כל האנשים שנקבצו ובאו כדי להיפרד ממנו. כל מעגלי חייו: חברים מהקיבוץ, חברים מאליצור, מאיגוד הכדורסל, מקהילת דמבניצה, מתקופת לוס אנג'לס...כל כך הרבה חברים.
בשנים האחרונות הקדיש את מרצו וזמנו לזיכרון השואה ולזיכרון משפחתו שהגיעה מדמבניצה שבפולין. היה לו חשוב הזיכרון ולהחיות את הזיכרון, וחבריו מדמבניצה היו לו כמשפחה.
כשאבא שלך מת פתאום, אתה מחפש סימנים ומשמעויות.
היום, ערב יום השואה, לפני שלוש שנים נפטר אחיו היחיד של אבא, שמואל. הקרוב היחיד שנותר ממשפחתו המצומצמת לאחר מות הוריו.
כמה סמלי שדווקא היום אבא עולה לשמים ופוגש את הוריו ואחיו, בוודאי הוא שמח להיות איתם.
אני רוצה לזכור אבא בריא, מחייך, אומר בדיחה טובה, דואג, מתקשר, מקפיץ אותי לכל מיני מקומות וסידורים, מתרגש כשאנחנו באים לבקר, מדבר על ספורט ומפרגן לאמא.
כשאבא שלך מת פתאום- כל העולם ממשיך להתנהל סביבך ורק הזמן שלך עומד, נעצר, לא זז.
אבא - אני כל כך מתגעגעת, למעשה כבר התגעגעתי אליך כל הרבה.
נוח בשלום על משכבך, סוף סוף, בלי כאבי הגוף, הנפש תוכל לפרוח. אני אוהבת אותך.
אביבית לב שריד
(מתוך ההספד)
