אבא יקר,
בנובמבר 1938, ימים בודדים לפני ליל הבדולח, יצאת מבית הוריך לדרך חדשה, לארץ ישראל.
כשהגיעו הנאצים לביתך עם רשימות מסודרות, כבר לא היית שם וכך ניצלו חייך. הוריך נשארו שם. רק בשנים האחרונות גילינו שגם הם ניסו לצאת, אך מאוחר מדי... הם מצאו את מותם במשרפות מיידנק.
כך, בגיל 16 הגעת למקום חדש, לסביבה שונה לגמרי מהתרבות האירופאית אליה היית מורגל, ויחד עם קומץ צעירים וצעירות התחלת במסע בן 75 שנים.
סיפרת לנו כמה קשה היה. תנאים של דלות, ביצות, מלריה שלא פסחה גם עליך, ואוכלוסייה מקומית מתנכלת, אך תמיד הדגשת את תחושת החלוציות, את ה"ביחד", את האחווה והתמיכה ההדדית שאפשרו לשרוד, לצמוח ולהקים קיבוץ.
התגאית בכך שהיית נוטר במשך שש שנים. זה התאים למשמעת ולדיוק שאפיינו אותך מאז ומעולם.
עשרות שנים עסקת בבניין הארץ. לא כמליצה, אלא פשוטו כמשמעו. בילדותי זה שימש לי מקור לגאווה גדולה. כשסיימת לעסוק בבניין, חזרת לחקלאות, למפעל הביולוגי, וגם כאן בלטו תכונותיך הבסיסיות: פשטות, שקדנות, ענווה, עמל ללא לאות ואמת נטולת פוזות.
אהבת מאוד את משפחתך והתגאית בה, בילדיך, בנכדיך ובניניך. פעמים רבות אמרת לי שלפני מדידת לחץ דם אתה רואה מול עיניך את הנכדים וזה מרגיע. שמחת בכל הישג או הצלחה שלנו, ציפית שנהיה הכי טובים בכל מקום ובכל מסגרת בה אנחנו פועלים. הרי כך היית אתה. את גיליון הציונים שלך מכיתה ח', השנה האחרונה בה למדת, אני מחזיק עד היום.
היתה לך זוגיות נהדרת עם אמא. זוגיות שנמשכה יותר מ-65 שנים, עד לתקופה האחרונה בה אמא חלתה, וגם אתה נחלשת מאוד.
רק לפני חודש וחצי נפטרה אמא. היה לך קשה עם זה. גם כשלא אמרת דבר, הבנו שאינך יכול להמשיך כך. היום אתה מסיים את המסע הארוך וחוזר להיות עם אמא.
אתה יכול להביט לאחור בגאווה. להביט על המפעל שנבנה כאן בזיעת אפיים. על הקיבוץ שבנית והיה לביתך, על המשפחה שהולכת וצומחת. כשיש יסוד חזק,
הבניין ייכון ויעמוד, הרי אתה מכיר את זה מניסיונך כבנאי.
נוח בשלום על משכבך. אנחנו ממשיכים את דרכך.
בנך,
ראובן מור.
