אבי נולד בירושלים לפני שמונים וחמש שנים, דור שלישי לילידי הארץ.
היה באבי שילוב נדיר של רדיפת אמת וצדק, בד בבד עם תמימות ואהבת הבריות. הערצתי אותו על עוז רוחו להיאבק למען אידיאלים ולנסות לשנות את מה שכולנו כבר מזמן נואשנו מלנסות.
חייו של אבי לא היו קלים, הוא לא ידע מנוח – הרי איך יכול אני, כך אמר לי לא אחת, להישאר שווה נפש מול אי צדק ועוולות חברתיות. זוכר אני שיחות עמו, בו ניסיתי לשכנעו לחדול מהמאבקים, הרי אנו חיים בחברה חומרנית שהתפרקה מערכיה החברתיים, אך הוא בשלו, טוען שזו חובתו כלפי הנכדים, הם דור ההמשך.
אבי מעולם לא נכנע לנוחיות, כנער דתי יחידי בגימנסיה הרצליה, הוא דבק באמונתו וסרב להוריד מראשו את כובע המצחייה כתנאי להישארותו ככנר ראשון בתזמורת.
כמורה לטבע, הוא יצר תוכנית לימודים משלו, שבמרכזה הקניית אהבת הטבע לילדים באופן בלתי אמצעי, בטבע עצמו ולא בתוך כיתה.
כך היה לאחר מלחמת יום כיפור – השבר החברתי לא נתן לאבי מנוח, והוא, כנגד כל הסיכויים, הקים בנתיבות מועדון חקלאי שהציל מהרחוב בני נוער שנפלטו מהמסגרת החינוכית.
אבי ראה בלימוד התורה ערך עליון, תמיד היה עם ספר לימוד ביד, חס וחלילה לא להתבטל מתלמודו. וכך, בהגיעו לבית החולים באפיסת כוחות, בשארית כוחותיו למד את "פרשת השבוע" ביחד עם יהודה נכדו. כמה סמלי שלימוד זה היה הדבר האחרון שעשה לפני שעצם את עיניו ונפטר.
נוח בשלום על משכבך אבי, ראוי אתה לכך.
בנך,
חגי נהיר
