דרורה, שכנתי וחברתי הטובה.
הנה נדמה שירת חייך.
את נפרדת מאיתנו, והולכת בדרכך האחרונה, משאירה אותנו דוממים
לפני שישים ותשע שנים, בחודש אלול, נולדת בקבוץ דפנה, שעל גדות נחל הדן.
מסע גדול היה מסע חייך. מסע מהצפון לדרום, מהחול אל הקודש.
שירך, כשירי ארץ ישראל, עבר את כל המלחמות, חצה את כל רובדי החברה.
לסעד הגעת בעקבות אורי, אהבתך הגדולה.
קשה לעבור מקבוץ לקבוץ, וקשה עוד יותר לעבור מאורח חיים חילוני, לאורח חיים דתי.
לא האמנת שתוכלי לנגן את שירת העשבים הזו, הכל כך שונה מנוף ילדותך.
התרגלת לחיים בתיבת נגינה חדשה, ארצית ושורשית כמוך, אך גם דתית, רוחנית ושונה.
אהבות רבות היו לך דרורה. אהבת לקרא, אהבת להאזין למוזיקה, ואהבת לשיר.
בחדר המוזיקה הרשית לילדים לנגן, ורעם התופים הרעיד את קומת הקרקע, ימים ולילות.
השיר,שהיה חלק בלתי נפרד מישותך, מצא את דרכו לנחם את לבבם של נערינו, גם אלו האבודים ביותר.
בשנים האחרונות עברת מחינוך והדרכה של ילדים, לריכוז הסיעוד הביתי של הוותיקים.
ידעת למצוא את התו המתאים שייגע בנפש כל אדם. גם של העייף והייגע.
בחג המשק האחרון, הושר שיר שהלחנת למילותיו של יהודה ברט ז"ל – "סעד שלי".
היית זו את שהפלאת בשירתך, ולא ידענו שכבר אז מתפרצת בתוכך המחלה,
שחשבת את, וחשבנו כולנו שכבר נרפאה.
שבועות חייך האחרונים העמידו את כולנו בניסיון מיוחד.
היית צלולה, שקולה, ומודעת היטב לכל שלב במחלה, ולכל פרט בטיפול בך.
תודה לך דרורה על שידעת לשתף, ועל שהסכמת ולו במעט, שיוכלו חברותיך, ואוכל גם אני,
להיטיב איתך במעט שהיה אפשר.
דרורה יקרה.
עכשיו, מותר לך לנוח.
אוהבים אותך, וכבר מתגעגעים, מאד.
רחל ברזילי
