לאה נולדה בשנת תרצ"ה בירושלים, דור שביעי של צברים, בת לאב רב ומורה ולאם עקרת בית, שלישית מבין חמישה אחים ואחיות. שנות ילדותה עברו עליה בירושלים ובגיל 18 יצאה מן הבית לעבר עמק בית שאן. כך כותבת אבישג איילי: "לאה הגיע לקיבוץ במסגרת 'שירות ללאום' - מורות צעירות דתיות שנשלחו לאזורי ספר ולעיירות פיתוח. לאה, בוגרת סמינר מזרחי, עזבה בית חם, הורים אוהבים, ויצאה לבדה לשרת כמורה בבית שאן. מגוריה נקבעו בעין הנצי"ב, שם פגשה את יהודה. יחד הם בנו את ביתם וגידלו ארבעה ילדים שעל פי עדותה הם 'המקסימים ביותר בעולם' - חגית, אסף, נעמה ונדב. מאוחר יותר עבדה לאה במסירות בבית הספר בשדה אליהו - הייתה מחנכת, מורה לתנ"ך, ספרות ומתמטיקה. כשנכנסו המחשבים לחיינו, גילתה לאה כישרון רב והשתלטה גם על ה'גולם' הזה. בימיה האחרונים כמורה לימדה חוגים למבוגרים ולמורים ביסודות המחשב ושוב נמלאתי הערצה ליכולתה להתחדש ולהתפתח".
זמן קצר לפני מותה נפטר בנה אסף ממחלה קשה. בשנותיה האחרונות סבלה לאה מנכות עקב אירוע מוחי שעברה. חגית, בתה הבכורה, שסעדה אותה בשנותיה האחרונות הקריאה מעל קברה את מילות השיר 'זה הקיץ האחרון שלי אתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם...', ואמרה:
"אמא.
אתמול, כשאבא הלך לתפילת שחרית, ירד הגשם הראשון, ואנחנו כבר ידענו. מישהו שם למעלה כנראה גם כבר ידע שזה היה הקיץ האחרון שלך איתנו, פיזית. כבר כמה קיצים וחורפים שאת הולכת ומתרחקת מאיתנו ... ואנחנו אוספים כוחות, נושכים שפתיים ומתפללים שרק נוכל לעזור, להקל ולתת. לתת לך ולו מקצת ממה שאת תמיד נתת, הגשת, ועם זאת ידעת מה את רוצה, וידעת גם לדרוש. ידעת. ידעת המון. גם בתקופה האחרונה בה ליווינו את אסף ואת משפחתו בימים הקשים שלהם, ידעת. לא יכולת לומר אבל... העיניים הכחולות אמרו הכול... ובכל זאת הבטחנו לא לבכות כי השמים גדולים והדמעות קטנות...".
יהי זכרך ברוך.
מתוך ההספדים
