אבא, סבא אהוב שלנו, דרך ארוכה עשית מימי ילדותך הרחוקים באמריקה כבן למשפחה יהודית שורשית. עוד כילד היית דעתן, אהבת לשבת שעות רבות בספריה העירונית ולהרחיב אופקים. גדלת, נכנסת לישיבה והשכלת גם בעולם התורה. הצטרפת להכשרה ב'שומר הדתי', עלית לארץ כבחור צעיר בן 22 להגשמה בקיבות בארות יצחק. כנראה שלשם כיוון אותך הקב"ה, על מנת שתפגוש את אמא שתבדל לחיים ארוכים. יחד הקמתם משפחה לתפארת, אהד ואני נולדנו בבארות יצחק אך עזבתם את הקיבוץ מאחר ולא יכולתם להשלים עם הרעיון שילדיכם לא יגדלו בביתכם.
בניר עציון התרחבה המשפחה, ונולדו שתי בנות חביבות, רחלי ויעלי. עברו שנים, הילדים גדלו ועזבו את הקן החם, הקימו משפחות משלהם, נולדו נכדים ובהמשך גם הנכדים גדלו, הקימו משפחות ונולדו הנינים. השבט שייסדתם לפני למעלה משישים שנה, צמח ושלח ענפיו לכיוונים רבים. השורשים התעבו ונאחזו בקרקע הכרמל הירוק תמיד.
הקדמת שלום ושיח עם כל אדם באשר הוא, שחרית, מנחה וערבית, שיעורים בשבתות, תקיעה בשופר בימים הנוראים, דף יומי והשכלה רחבה מני ים, אלה הדברים שמאוד אפיינו אותך אבא יקר. אנחנו הילדים, ובעקבותינו הנכדים והנינים, אהבנו לבוא לביתכם ביתנו שבניר עציון.
לצערינו, לפני כשלוש שנים נפטרה רחלי, אחות ובת אהובה. בת שעליה אמרת כי עם לידתה לראשונה הרגשת שיש לך ילד במלוא מובן המילה והמשמעות, ילד שהולך לישון בבית, ולא בבית ילדים. דיברת על העיניים המתבוננות בך, ועל התחושה שסוף סוף אתה באמת אבא.
אבא, נשארת עם ראש צלול עד הסוף. עד הרגע האחרון לא ויתרת ולא ריחמת על עצמך. לא נתת לאחרים לעזור לך. חיית חיים מלאים והשארת אחריך שבט ישרים ואמא שנשארה לבד אך לא בדד. אבא, אני נפרד ממך בשם כולנו, אמא, ילדיך, ניניך האהובים וכל אוהביך וחבריך בניר עציון שהראו לנו בתקופה האחרונה מהי אחווה ורעות אמיתית.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אבא אהוב שלנו.
בנך,
משה בקרמן
