נכתב ע"י עלומים
יום שישי בצהריים, באה לקחת עיתון לשבת, ברקע נשמעת מוזיקה, חזנות, שירי שבת. לא רק ערימות העיתונים יסמנו את בוא השבת, אלא משהו באוויר, באווירה, כי במזכירות עלומים היתה אווירה, צבע מיוחד שנורית באישיותה המיוחדת נתנה... כמה היא חסרה.
נורית נולדה בחיפה והגיעה לעלומים במסגרת גרעין נח"ל. אני זוכרת עיניים גדולות וכחולות, צחוק מתגלגל, שמחה המהולה בעצב והמון דאגה למשפחתה. אביה נהרג בתאונת דרכים זמן קצר לפני הגיוס, ושם בחיפה נשארו אמה, אחֵיה ואחותה הצעירה. נורית, אשת משפחה דאוגה ומסורה. כבר בתחילת דרכה התגלתה כבחורה חרוצה, אכפתית, מסורה ומעורבת. יותר מכול בלטה יכולת הנתינה שלה. כמטפלת בבית הילדים הטביעה את חותמה, בלטה במסירותה, באכפתיות שלה, בדאגתה.
קיימה חוג שירי ארץ ישראל, טיולים, פרשת שבוע, סיפורים, נסיעה עם הילדים לקופת חולים, והכול במסירות וללא גבולות.
לימים הכירה את יוסק'ה וביחד בנו את ביתם-משפחתם.
היופי, האסתטיקה, המוזיקה, זמירות השבת, הגינה, הכול נצבע בצבע המיוחד - נורית.
אין מילים לתאר את יכולת הנתינה שלה, את האכפתיות, שהרי לכל מקום בעולם הגיעה. אם בהודו או בצבא - ד"ש מנורית על המעטפה. אם מבית החולים חזרת ותינוק בחיקך - עוגת שמרים של נורית חיכתה לך. אם באת לחופשה מהצבא - במגורי חיילים ריח של שבת, העוגות של נורית. אם לא קיבלת את העיתון - נורית תדאג. אם הלכת לטייל בשבת בבוקר כשהשחר עולה, או בצהריים בקיץ הלוהט - נורית עם נכדותיה מטיילת, איזו סבתא!
אם שכחת... אם רצית... אם ביקשת... נורית!
כבר עכשיו את חסרה כל כך.
ובשנה האחרונה, עת נורית חלתה במחלה קשה ואכזרית, מתגלה לעינינו משפחה נפלאה, אך יותר מכל קשר, אהבה, עוצמה בין איש ואשה. יוסק'ה - בשקט שלו, בדאגה ובאהבה האין-סופית - דאג לכל מחסורה. קשה לתאר במילים פשוטות את המסירות העצומה של יוסק'ה, את הילדים והנכדות העוטפים אותה, את החברים המגיעים מבחוץ ומבפנים. כולם היו שם ולו כדי להקל קצת על נורית שכל חייה נתנה.
הייתה לנו חברה ואיננה עוד.
יהי זכרה ברוך.
יהודית גוטמן
(מתוך ההספד).
___
אמרתי אדום.
אך, איך יכלא הכאב?
סברתי, אדבר בעל פה - בזרימת הכוונה.
ואם אכשל בדבר הלכה?! והלא, אם מילה אחסר או איתר חס וחלילה - חורבן.
כשהלב תוסס ברגשותיו וכשהמוח מתקשה לעכל ולכוון,
האותיות הכתובות תחכמנה ותנווטנה את דברי ההספד.
אשה צעירה, שסיימה את חייה באופן כל כך נורא.
נורית אשה צעירה. - צעירת ילדיה עוד לא הקימה את ביתה.
אימה היקרה, בחיים חיותה - לשנים ארוכות טובות. – אשה צעירה.
אי אפשר להסכים למוות הנורא. את מתנת החיים שקבלנו מן השמים אנחנו מצווים לשמר מכל משמר. איזה חלום רע הוא זה, איזה דבר בלתי נתפס - קשה לעכל.
במפגשי האחרון עם נורית, טענתי בפניה, שהמעשה האמיץ הוא להמשיך בחיים. אין הרואיות בחדלון.
והיא השיבה לי – אין לי כוח.
נורית, כך אמרה לי, רצתה לחיות. אך לא יכלה לשאת את ייסורי מחלתה.
אנחנו יכולים לא להסכים אך מי רשאי ומי יכול לדון - מי ידון את חברו כשאינו נמצא במקומו?!
אנחנו, כולנו, צריכים לחזק את החיים. לגלות סולידריות עמוקה, איש עם רעהו.
להעצים את ערכינו המשותפים. להגביר ולרומם את התמיכה - איש בחברו.
לנורית היתה רגישות מיוחדת ביחס לאחר. אחד הדברים שהביאו אותה לידי התרגשות גדולה בשיחה האחרונה, היתה אמא שלה. ניצולת שואה. למה היא צריכה לסבול את זה?-
היתה לנורית מין תביעה מן החיים.
היא לא היתה נכונה לקבל את הדברים כפשוטם – להסכים עם דרך גלגולם. פעמים רבות שהזדמנתי למזכירות לצלם דפים לשיעור -
– אם היא לא עשתה זאת בעצמה, בשירות המסור והיצירתי שלה, בתפקידה כפי שיעידו פותרי התשבצים שבתוכנו –
פעמים רבות, היתה לה הערה על משהו. על משהו שקורה בקיבוץ, באיזור, במדינה או בעולם.
ותמיד בחדות מחשבה ולשון, מין סוג תביעה מן המציאות, מן האנשים הסובבים, במעגל הקרוב ובמעגל הרחוק:
- להיות יותר טובים,
- למלא את משימותיהם, את תחום אחריותם באופן שלם יותר, מתמסר יותר.
רק לעיתים רחוקות הנושא המדובר היה משהו שנוגע אליה או אלינו באופן ישיר.
נורית פנתה בקול גדול [ולפעמים גם בשתיקה] אל העולם:
תהיה טוב יותר - עולם.
יותר רחום,
יותר חכם, פחות רשלן.
לא פעמים רבות ראינו את נורית שמחה. אבל מידי יום שישי, נתמלאה המזכירות ניגון חסידי, שהזכיר לכל מי שנכנס - כי שבת בפתח.
אולי היתה בזה גם אמירה למלקטי העיתונים הסמל החולי/חילוני של השבת אצלנו,
לומר: יש בשבת, לא רק מוצ"ש וסוף שבוע,
יש גם רטיטת הנפש, המבקשת התעלות, המבקשת את העולם השלם - ביום שבת קדש.
לנורית היתה עוד תכונה טובה. יוסק'ה.
יוסק'ה, האיש הנאמן, שסעדה במסירות ובאהבה אין קץ, בשעות בריאות ובשעת חולי.
והילדים המתייצבים כחומה בצורה, אוחזים איש ביד אחיו.
והמשפחה הרחבה: אמא והאחים, שהמשפחתיות שלהם תמיד הקרינה כאן אצלנו בעלומים, לתפילתנו ולרוממות נפשנו.
ואני מבקש וקורא – תשמרו על זה. על הקרבה, המשפחתיות הקשר האנושי והיהודי. אל תתנו למוות לעצור את החיים, הוסיפו חיים באהבה, אחווה, שלום ורעות.
ואולי מילויו של אתגר זה ימלא במשהו את החיסרון שנחסרנו
ובילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה וצער מעל כל פנים.
הרב עמית קולא
___
נורית אהובה שלי,
המלכה נור שלי,
לפני 40 שנה הכרתי אותך ואחרי כשנה וחצי נדבקנו והיינו לבשר אחד. היום נקרעת ממני בטרם עת, לאחר שחלית במחלה הארורה ללא מרפא.
לפני 40 שנה מבין כל המחזרים החתיכים שקרקרו סביבך בחרת דווקא בי, שלא בלטתי ביופיי, אבל כבר אז ראית כמו תמיד, את ראית את מה שהאחרים לא רואים, את תמיד כמה צעדים לפני כולם, ואת בענוותנותך הרבה תמהת מדוע מבין כל הבנות בחרתי דווקא בך.
במבט ראשון התמגנטתי לעינייך, אך ככל שהיטבתי להכירך ראיתי כמה יופי פנימי טמון בך.
את צדיקה ואשת חסד אמיתית ללא תואר רשמי, כל כולך נתינה לאחר.
מן המפורסמות הן עוגות השמרים שלך. כל יום חמישי ללא יוצא מן הכלל, לאחר הפרשת חלה אפית עוגות שמרים בכמויות מסחריות. והרצים יצאו דחופים בדבר המלכה: "קח לזאת כי היא חולה, קח לזאת כי היא חזרה מחופשה, קח לזאת כי היא בשמירת הריון וקח לילדים של משפחת x כי ההורים שלהם בחו"ל וקח לזאת כי היא שמרה על הילדים שלנו וכו'. חצי מהצבא הכיר את השמרים שלך, כשצביקה היה בצבא, והיה הרבה, שלחת לו חבילות, כשהילדים שלך היו בצבא, והיו הרבה, כל אחד בתורו, בכמויות שהספיקו לכל המחלקה. בכל פעם שיצאתי למילואים, ויצאתי, לקחתי כמות שהספיקה לכל הפלוגה. את הנותר הקפאת ותמיד מצאת למי לתת.
את המשרד שלך ניהלת ביד רמה במשך 25 שנה.
שנאת את התואר מזכירה "טכנית", את האחרונה שאפשר להגיד עליה טכנית. משרדך היה מוקד עליה לרגל. במשך היום כמעט כולם עברו אצלך, לא רק לבקש הדפסה או לקחת עיתון, גם סתם לקשקש, לנהל שיחה, לקבל ממך עצה, תמיד היו לך עצות טובות, ובתוך כל ההמולה עשית את עבודתך וכל מי שנכנס קפצת ושאלת: "מה אפשר לעזור?" ואם עזרת שאלת: "אז עשיתי מעשה טוב?"
זה היה המוטו שלך, לעשות טובה לכולם חוץ מלעצמך וכל זה היה מתובל בחוש ההומור הידוע שלך. על השאלה "מה נשמע?" ענית: "אתה באמת רוצה לדעת?" ואם נכנס סוכן ושאל: "מה נשמע?" ענית: "יש לך זמן? בוא תשב". אולי יום אחד עדיאל ילקט את כל אמרות הכנף שלך כפי שהבטיח לך, ויש הרבה כאלה.
תמיד כשראית שניים או יותר מתגודדים אמרת להם: "כשתגיעו ל-נ' תדלגו", היום הגענו ל-נ' ואנחנו בהחלט לא מדלגים.
תמיד שמחת לעזור לכל מי שאפשר, אם היה לחץ בכלבו היית מתיישבת ליד הקופה. עברת במטבח במקרה, תפסת מגב ועזרת להם להוריד מים. עובדות המטבח שאלו כל הזמן לשלומך וכשסיפרתי להם על מצבך המדרדר זה העציב אותן מאוד,ואמרו: "לא מגיע לה, איזו אישה טובה, תמיד באה לתוך המטבח ואומרת מילה טובה על האוכל וגם עזרה לנו עם הדואר והתשלומים דרך הדואר".
תמיד דרשת ממני לעצור ולקחת טרמפיסטים, אמרת: "היום עוד לא עשיתי מעשה טוב", ולקחנו כל אחד לביתו- נחל עוז, בארי, שוקדה, זמרת ועוד.
אהבת מאוד מוסיקה על כל גווניה. כשהיית מטפלת בבית- כולל הדפסת שירונים לחוג שירה בהשתתפות הבנות בלבד, אך ראה זה פלא גם הבנים קלטו את השירים.
המוסיקה האהובה ביותר על שנינו הייתה מוסיקת נשמה חסידית. יחד בשבת בצהרים לימדנו את החברים בכל שבת שיר חדש, חוג שהפך מאוד מבוקש ומאוד מגוון.
בכל ערב שבת בקעה המוסיקה הזאת ממשרדך ועברה בטלפון החכם לכל המשרדים, וכולם ביחד, היושבים במשרדים והעוברים ושבים זמזמו את השירים, יצרת אווירת קודש כיאה לערב שבת.
מאז שחלית הפסקנו לגמרי לשמוע את המוסיקה הזאת כי גרמה לנו לבכות.
את שבת חנוכה אנחנו עושים כבר שנים אצל צביקה ורותי, השנה חסרונך הורגש בעיקר אצל האחיינים וילדיהם, שהיו רגילים לקבל ממך דמי חנוכה כל אחד לפי גודלו, וברוך ה' יש הרבה אחיינים ונכדים, בלי עין הרע.
גם אצל חברותייך, כשנולד נכד או נכדה נתת מתנה לרך הנולד ולכל אחיו, "שלא יקנאו" אמרת.
היית אמנית הניסוחים, הרבה מההדפסות שנכנסו אליך יצאו קצת אחרת אחרי השיפוצים שלך וכולם ברכו אותך על כך.
היית חברה של כולם, הקדמת שלום לכל אחד ולא משנה מה גילו. אמרתי לך לא פעם שיעצרו אותך על הטרדת קטין. על כל חבילה שיצאה ממשרדך- לילדים בצבא או בטיול ארוך בחו"ל או שחיים בחו"ל באופן זמני, הוספת בכתב משהו אישי ממך. היטיב לבטא את הרגשתו אבי שקלאר, שחי כרגע בניו- יורק, שהוא מרגיש כמו בן שלך ואת כמו אמא בשבילו.
בכל אירוע משפחתי את היית הדוברת שלנו. כל פתיח שלך היה משנה הלקוחה ממסכת אבות. מסכת אבות הייתה בשבילך תורת חיים, גם בתקופת מחלתך השתמשת הרבה במשנה: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", היה לך מאוד חשוב שיבינו אותך.
טוב, אם היית לצידי, היית אומרת לי "מיציתי" או שהיית אומרת: "הבנתי את הפרינציפ".
אפשר להתנחם שמותך הביא קץ לסבלך הנורא.
ת. נ. צ. ב.ה.
יוסקה מרמורשטיין