נכתב ע"י שלוחות
השעה עשרה לחמש. אני קם, מתלבש, ומבעד לחלוני רואה את יואל עובר באופניו לעבודה. עכשיו אני בטוח שהשעה היא 5:00. כך היה יואל כל יום נוסע לעבודתו במטבח, שם קיבל משלוחים של ירקות ופירות, סידר אותם כמו במפקד, וסיבל את הנחוץ למטבח במעלה הרמפה. בשבת האחרונה כשיצאתי לבית הכנסת ראיתי את יואל צועד לפני. הדבקתי אותו ואמרתי: 'יואל, אני יודע שאם אצעד איתך מובטח שאגיע ל'ברכו''. הוא הגיב בחיוך קל על המחמאה.
יואל היה יקה באופיו, ולא הכיר "חוכמות". הוא הגיע מגרמניה לכפר הנוער הדתי, ובשנת 1944 הצטרף לשלוחות יחד עם חבריו לגרעין. הוא רצה לממש את עצמו כחקלאי דתי – גידל אספסת לפרות, עסק בהדברת מזיקים וגם ניהל את הפרדס לפרי הדר, וכמובן תמיד הקפיד להגיע לעבודה בזמן.
כשכיהן כמרכז ועדת חברים ציין באחד הדוחות: 'ועדת חברים שאפה בכל דיוניה ומסקנותיה לדאוג לטובת החבר ולטובת הקבוצה שלמעשה אחד הם'. יואל הקפיד לנהוג על פי התקנון, ולא הסכים לעשות "קומבינות" – צדיק בדורו.
כאשר נבחר לחתן תורה דרש והיה אפשר להבחין בזווית הראייה שלו בעיקר דרך הפסוקים שבחר לצטט: "ותוציא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו... וירא א-לוהים כי טוב". יואל רצה בטוב הזה. הוא לא דיבר הרבה אבל במעט שהתבטא אפשר להבחין בכך שיש לו חזון. כשאיש טרם חשב על כך, הוא כבר כתב שצריך להקים ועדה שתטפל במבוגרים. במקום אחר הוא התייחס למשתלמים ואמר: "מצד אחד חשוב מאוד ללמוד ולהשתלם אבל זו אליה וקוץ בה, צעיר שלומד ירצה לממש את לימודיו, ויתכן שהקיבוץ לא יוכל לאפשר לו זאת ואז פשוט הצעיר יעזוב ולכן אנו צריכים לתת את הדעת על כך"...
אבד לנו חבר חשוב, חוליה בשרשרת, שרשרת שהיום קצת החלידה, אך אנו מקווים שהיא תמשוך אחריה שרשרת חדשה ובריאה. זה היה גם חזונו.
יהיה זכרו ברוך
מוני ערמון (מתוך ההספד)