בכל פעם שהייתי עובר ליד ביתה של רחל או פוגש אותה במדרכות, היא החזירה לי שלום. בשבועות האחרונים ראיתיה יושבת בכיסא גלגלים, נושמת ונושפת בעזרת בקבוק חמצן ונלחמת על חייה. איזה כוח רצון! מניין?
רחל הגיעה מקלן שבגרמניה עם משפחתה, הוריה ואחיותיה לטרזינשטט, שם שימשה כאחות, מקצוע שהחלה ללמוד ולא סיימה. משם הועברה כל המשפחה לאושוויץ. ההורים נשארו באושוויץ, אך רחל ואחיותיה הועברו למחנה עבודה ובתום המלחמה הן שוחררו על ידי הצבא האדום.
במחנה העבודה הן הכירו בנות נוכריות מהולנד שחזרו להולנד ולקחו את רחל ואחיותיה אִתן. בהולנד נרשמה רחל לעלייה ב', שם הכירה גם את בעלה לעתיד, שלמה, והם הגיעו ביחד לארץ למחנה עתלית, ומשם היישר לשלוחות.
רחל עשתה את כל תפקידיה בנאמנות ומבלי להתבלט. בשנותיה הראשונות בשלוחות שימשה רחל כ"חובשת". לא הכרנו אז את המושג שנקרא אחות, אך ברור הוא כי מה שעשתה אז היתה עבודה של אחות והיא עשתה זאת במסירות גדולה ( אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון, כיוון שרחל היא זו שהזריקה לי במשך חודשיים זריקות נגד כאבי גב... ). בשלב הבא היא שימשה רחל כסייעת לרופא שנים, ובהמשך עברה לעבוד במחסן בגדים, שם היא הייתה המומחית לתיקון ותפירה עדינה של קרעי בגדים. רחל בחרה תמיד לעבוד דווקא בשעות בהן יתר העובדות כבר סיימו את עבודתן. היא לא אהבה במיוחד שיחות סרק, ולכן הייתה זו היא שסגרה ונעלה את מחסן הבגדים בתום יום העבודה. רחל הייתה חוליה בשרשרת שנקראת שלוחות, ובהעדרה כך מתברר, חסרה חוליה בשרשרת. רחל ובעלה, הקימו משפחה לתפארת. אנו, חברי שלוחות, נזכור אותה תמיד כחברה התורמת לסביבתה, כאמא, כרעיה, כסבתא וכסבתא רבתא.
יהי זכרה ברוך.
מוני ערמון.
