אבא היה מאחרוני מייסדי הקבוצה, דור שהולך ונעלם משבילים.
אבא הגיע לרודגס בתחילת ספטמבר 1939, אבל זה היה רק סופו של מסע מאוד ארוך אותו החל כבר בשנת 1931, בהיותו נער בן 15 בלבד באנטוורפן, בלגיה.
אבא בא מבית דתי-ציוני, אביו היה גבאי בית כנסת המזרחי באנטוורפן, והוא עצמו יחד עם אחיו וחברים הקימו בשנות ה-30 את סניף בני עקיבא באנטוורפן שבשיאו מנה כשלוש מאות חניכים (שרובם הגדול נרצח בשואה).
אבא הבין שבכדי לחיות בארץ לא יוכל לעסוק במקצוע שהיה מקובל אז בקרב יהודי בלגיה – היהלומים, לכן למד מכונאות בבית ספר מקצועי שבו למדו אז רק שני יהודים נוספים. לאחר מכן 'בילה' שנתיים בלימוד עבודת האדמה, ומשנוכח לדעת שכל זה לא יקרב אותו לקבלת סרטיפיקט לעליה ארצה, החל במסע לבדו.
לאחר שלושה ניסיונות להגיע ארצה, עלה על סירת פחם רעועה בשם 'פאריטה', ויחד עם חברו מילדות שמואל שניצר ז"ל (שהיה עורך 'מעריב'), יצא למסע קשה מנשוא.
ברודגס החל אבא את חייו בעבודות בפרדס ולאחר שעלו להתיישבות ביבנה החל לעסוק במכונאות. במשך שנים היווה סמכות מקצועית לכל דבר, ולאחר מכן מילא מספר תפקידים במזכירות. מקום עבודתו האחרון היה במדגריה.
לפני 6 שנים בלבד, אבא נתן לנו רשות להציץ ביומנו האישי בו הוא מתאר את דרכו בארץ החל מהיום הראשון. אבא כתב בצורה ייחודית על סיוריו בארץ; תאר את המצב הקשה ברודגס, את חוויותיו ומחשבותיו. בין השאר יש ביומן תיאור מרגש במיוחד על ההחלטה להתנדב לבריגדה היהודית. אבא נשאר בצבא הבריטי כ-5 שנים עד שנת 1946, כאשר חזר לקבוצה לאחר שנישא בבלגיה לאימנו, צילי ז"ל.
בשבילנו אבא הוא דוגמא לדור שידע לייצר, שתמיד מצא את הדרכים לחדש ולעשות מה שמתאים לזמן ולתקופה. זה הדור שבנה את הקבוצה ואת הארץ, והנחיל לנו מורשת שקשה מאוד לעמוד באומץ הרוח, ובקצב שלה.
יהי זכרו ברוך
ילדיו - שמואל, עמרם, מרים, איתמר ובני משפחתו
