אמא שלנו יקרה ואהובה,
בשבת ליוו מלאכי השרת איש איש לביתו, ואילו שני המלאכים שלך לקחו אותך לעולם שכולו טוב... בעולם ההוא, לא נשמע אותך שואלת: "ילדים אכלתם?", או: "ישל'ה מה נשמע?", או: "חנל'ה, איזה יום היה לך היום?".
כל האנשים שבפניהם פתחת תמיד את דלתות ביתך ולבך באו ללוות אותך בסיומו של מסע ארוך ובלתי-נתפס. מסע של 93 שנות חיים, מהן 71 שנים כאן בקיבוץ,
שהפך ממקום מקלט לחלוצים סעורי נפש, לבית עוטף ומחבק, שבו גדלו שלשה דורות של משפחתנו הרחבה.
היית מטפלת מיתולוגית, ומאוד לא שגרתית. הבאת אור וחום להרבה חניכים שגדלו תחת ידייך. היית מורה נערצת.
מקום מיוחד היה שמור בלבך לנכדים ולנינים. תמיד ידעת למצוא את הערוץ המיוחד אל כל אחד ואחד מהם. האחדות המשפחתית הייתה חשובה לך. דאגת לאחד אותנו סביב ארוחות בוקר משפחתיות וגם כשהיית בבית סביון, רצית להרגיש שאת עדיין המארחת האחראית.
הגעת ליבנה עם אבא, ואתם זוג צעיר נמלט מאירופה הכבושה והמדממת, מטלטלים על הים השחור בספינת מעפילים רעועה מרומניה אל חופי טורקיה. משם, ברכבת משא דרך סוריה ולבנון ומעבר ראש הנקרה למחנה המעפילים בעתלית. לקבוצת יבנה הדרך כבר הייתה קצרה. תמיד אמרת שאת 'קיבוצניקית שאף פעם לא תהיה קיבוצניקית', והפער הזה הפיק ממך את המירב. כאן גדלת והתפתחת בין חברים.
בשבילך, אמא, כל העולם היה מרשם אפייה אחד גדול, כזה שאפשר להוסיף לו עוד סוכר, ולשפר. להגביר את החום ולהוסיף אהבה, לנו, ולכל אדם באשר הוא אדם. נלחמת על העקרונות שלך כמו לביאה, גם אם נגד הזרם. גילויי אלימות עוררו בך שאט נפש. לעומת זאת, צחוקו של ילד קטן היה בשבילך עולם ומלואו.
בשנים האחרונות היית בבית סביון, בית שנתן לך משענת וביטחון עם טיפול אוהב, מקצועי ומסור. על כך תודתנו נתונה לצוות המופלא כולו.
אמא יקרה, נוחי על משכבך בשלום. נחסר אותך מאוד ונזכור...
ממשפחתך האוהבת
