חיים שלום.
בלי משים כך פתחתי, כאילו אני כותבת אל חבר משכבר הימים, שמזמן לא החלפנו בינינו דברים, והגיעה העת לעדכן זה את זו. כמו אז, מידי שבת בשבתו.
רק לפני כמה חודשים, בסביבות פסח, קיבלנו דרישת שלום, אות חיים ממך, ושוב היית איתנו, חי כל כך. מילאת את המסך בנוכחות כריזמטית, שאי אפשר לחקות, ונותר רק לבהות בך, לשמוע אותך שר ״והיא שעמדה״, עם ניסיון חיים של בן תשעים, ולתהות ״איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא״.
אכן, לעתים נדמה שנותרנו כצל חיוור מתחת לצמרות העצים.
שלושים שנה בדיוק עברו מאז יצרנו יחדיו את חגיגות הארבעים לעין הנצי״ב. היית בן 62 . הלכתי אליך, בחיל ורעדה, וביקשתי ממך לחזור שוב אל קדמת הבמה, לצאת מהבית בו נבלעת בשתיקה רועמת, להיות שוב מנצח על הכלים-כולם, במנגינה של פעם, מתינוק ועד סב - מעגלים, מעגלים, כשיד אוחזת יד - יחד בלב אחד.. ידעת להוציא מכולנו את ההתלהבות, את השמחה, הגאווה. איזה כיף זה היה.
... אכן, מי שהתגייס אז בימים ההם, נשאר מגויס בנשמתו, לכל חייו. ולכן, כל עוד נשמתָ חיים, היה אכפת לך, היה חשוב לך להיות מעודכן במה שקורה, גם כשהדיווחים הכאיבו לך מאוד.
... אינני יודעת אם היית עומד במבחן היכולת לקבל בראש מורכן איך חלומות שהתגשמו טובעים בים של אינטרסים, מפשיטים אותנו מבגדי המעשה והחלוציות, ומותירים אותנו עירומים בהוויה המתנכרת. ואנחנו מחפשים אחר הראיות האותנטיות, שבקול רועם ובטוח יספרו את הגדת האמת, והם הולכים ונאספים אל מקום אחר.
הלכת מאיתנו, חיים, והאמת: האדמה לא רעדה, הבית לא נסדק. מי שלא יודע שהיה כאן איש, גם לא יידע. שוב יש אור בביתך, המטעים שאתה הרית וילדת פרי-ביכורים, הולכים ומתרחבים, ואתה אינך. וכך, בזחילה איטית, שאין בה רחמים, משתלט עלינו האֵין שלך ושל חבריך, ואנחנו מרגישים יתומים, פחות מאמינים, פחות נחשבים - הולכים וקטנים.
פנינה להמן
(ביום השנה למותו)
