היה זה ערב מלחמת העולם השנייה. בקרון הרכבת הצפוף מלייפציג שבגרמניה ללונדון, בחנה ציטה את הזרים. לפני זמן קצר חגגה בת מצווה. כעת שוטטו עיניה מבעד לחלון בחיפוש אחר הוריה שנשארו מאחור על הרציף. זרם דמעות פרץ מעיניה והרטיב את לחייה. ההסברים שקיבלה לגבי המסע היו קצרים ומעורפלים. מעיליהם האפורים של החיילים הנאצים שעסקו בפירוד המשפחות נמזגו בערפילי הבוקר, והיא נשבעה לעצמה שאם תזכה להקים משפחה משלה, היא לעולם לא תתן לה להיפרד. דלתות הקרונות נסגרו בטריקה. בלונדון חיכתה לה המשפחה "המאמצת והמצילה". מפוחדת מהצפוי לה, ירדה מהרכבת, ומהר מאוד התברר שלמעשה הפכה מילדה מפונקת לעוזרת בבית זר. חוק החינוך הציל אותה מלעבוד בכל שעות היום והלילה. ציטה אהבה ללמוד, אך בשובה היה עליה לעבוד בבישול ובניקיון. לאחר שסיימה, חויבה לכבות את האור וללכת לישון. אבל ציטה מצאה ספרים שסיקרנו אותה, הורידה אותם מהמדפים והחביאה תחת המזרן. בלילה, לאחר שכיבתה את האור, התכנסה מתחת לשמיכה, שלפה ספר ופנס, ובין האותיות מצאה את חירותה. בגיל הבגרות הותר לה לצאת מהבית בשעות הערב, ותוך זמן קצר התברר לה שאחיה, אברי, גר לא רחוק ממנה. הם החלו לצאת יחד ובאחד המועדונים פגשה את מי שלימים נודע בשם אביגדור בן-טל. לאחר כשנה התחתנו, והצטרפו לתנועת נוער ציונית. בהשפעת התנועה עברו להכשרה חקלאית ועלו לארץ ישראל. אוניית המעפילים הייתה קטנה מלהכיל את כל נוסעיה, פליטי מחנות ויתומים. הם פסעו בגשר, ידם האחת חובקת את בנם בן השנתיים, והאחרת אוחזת במזוודות. תוך זמן קצר נקלעה האונייה אל תוך סופה. הם נצמדו לרצפת הסיפון ואחזו בחוזקה בכל מה שרק נראה יציב. כאשר שקטו המים, האונייה כבר ניצבה אל מול חופי ישראל. בלילה חשוך, מתחת לעיני הבריטים, הורדו לסירות, והובלו לחוף. ציטה ואביגדור צורפו לקבוצת החלוצים שנשלחה להכשרה בעין הנצי"ב. לאחר שנה של הם אלה שהקימו את קיבוץ לביא. לציטה לא היה נוח שילדיה שוכנו רוב שעות היום בבית הילדים, ולכן המשפחה עברה למשואות יצחק.
יהי זכרה ברוך
רפי ודני בן-טל
