עם צאת שבת "כי תצא", יצא בני גינזברג מעולמו שכאן לעולמו ששם.
איש שכולו נתינה לכלל. לא בהליכה אלא בריצה. מהשכמת הבוקר בצוות הרפת ועד אמצע הליל בוועדות הקיבוץ. חברה, דת, משק, קליטה, חינוך - לית אתר פנוי מיניה. על כתפיו הרחבות עמד כל מה שראו עיניו. והן ראו הרבה. כמה מדהים לשמוע שאחרי מותו ביקשו הרופאים מהמשפחה את הקרניות מעיניו להשתלה. עין טובה שכזו, טוב שתקרין בעיני אדם נוסף. כך, עוד לאחר מותו המשיך בעשיית החסד.
אבל עוד לפני הכול, בני היה איש משפחה. ואיזו משפחה! חמולת גינזברג ואהרוני. ביחד עם אשתו, רחל תבל"א, היוו דבק, גורם מלכד, מתווי דרך. בני תמיד אמר שכל אחד מילדיו שונה, ולכל אחד דרך מיוחדת משלו, אך כולם בניו, וכולם בני אדם מלאי כבוד לאדם באשר הוא.
בני בנה וריכז את הרפת הגדולה בגוש קטיף. הוא כאב את הצורך שנכפה עלינו לעזוב את הגוש, אך פעל ללא לאות להעברתה ולתפעולה מחדש. דרך עבודתו ברפת הוא קירב, הוא ידע ליצור קשר, להבין את צרכיהם, ולרכוש את אמונם של צעירים רבים.
בני היה מנהל "מעוז מול עזה" - מורשת הארץ ומורשת אבותיו. הוא הרבה ליזום טיולים עבור חברי הקיבוץ, והיה מדריך ברבים מהם.
בתפקידו האחרון, כיו"ר המועצה הדתית "שדות נגב", דאג לשיפור החיים הדתיים ביישובי הסביבה.
המחלה היכתה בו בגוף, אך לא יכלה לה לנפש הגדולה הזו. עוד לפני צאת השבת ישב בבית ובשארית כוחותיו השתתף ב'מלווה מלכה' עם עשרות חברים שבאו לשיר איתו ולשמוח עם לידת נכד נוסף.
בשארית כוחותיו כתב בני והכתיב את מילותיו האחרונות - צידוק הדין. מודה לא-לוהיו על חיים נפלאים, על חיים שלמים שלא חסר בהם יום ללא תפילין (מלבד יום אחד במלחמת יום הכיפורים). חיים שכולם מלאים בארץ ישראל על כל נופיה, חיים מלאים בתורה ומוקפים במשפחה.
זכינו לחיות ליד איש שכזה, שימיו מלאים ונפשו מלאה, וחסרונו גדול.
יהיה זכרו ברוך
(מתוך ההספדים)
