סבא,
אני כאן כדי לגלות את סודך, כדי לספר למי שלא זכה, מה הסתתר מאחורי השריון,מאחורי העור הקשה, המלוכלך תמיד מגריז וסולר. ודווקא עכשיו - כי בחיים לא היית נותן לי לספר.
טוב היה לך להצניע, להסתיר את טוב לבך, את הרגש העדין שלך, את האהבה. כמה אהבת:
את הארץ ונופיה - כל פרח היה מוזכר בשמו הפרטי וזכה לליטוף בעינך.
כל הר היה חייב להיכבש תחת רגליך, וכשאלה כבר לא עמדו לך - תחת גלגליך.
ידעת היכן כל ציפור מקננת ומתי.
אהבת את המצוות, מעודי לא ראיתי אמונה פשוטה וחזקה כברזל - כשלך.
כמה היה חשוב לך כבוד בית הכנסת, תפילה שלך - הייתה תפילה, ברכה שלך - הייתה ברכה, זמירות שבת - היו זמירות, ותמיד לאט ובקול ברור, בלי להתנצל.
אהבת את סבתא, וכאבת כל כך את חסרונה בשנים בהן חיית בגפך.
אהבת את המוזיקה. למדתי ממך כיצד להקשיב, וכל פעם מחדש התפעלתי מרגישותך לצלילים ומהתרגשותך מהם.
אהבת לספר לנו על הכפר הפרוטסטנטי בצרפת, על העלייה לארץ ועל ה"עמק" של הימים ההם, על כך שלא תוציא עוד מילה בצרפתית ורגלך לא תצא מגבולות הארץ יותר לעולם.
סבא, אני כאן כדי לספר איזה סבא היית, סבא בשבילי, סבא לילדיי.
איך זכינו לקבל ממך טלפונים בזה אחר זה, שאתה רוצה לבוא לשבת, שאתה מתגעגע לביקור, כי ידעת שלנו קשה להגיע.
כמה נחת הייתה לך מבארי ונוה, ניניך, כמה שמחת בהם - ושמחת איתם, הרגעת אותם כשבכו וניסית לפייסם.
היית יחיד מסוגך, סבא. כסף ורכוש כלל לא שיחקו אצלך תפקיד, והדבר החשוב לך באמת היה העשייה והתרומה שלך לכלל.
ה' לקח אותך אליו בדרך שכל כך מתאימה לך. ככה, בבת אחת. הוא יודע שלא היית נותן לעצמך לדעוך לאט.
אני מתפללת שאהיה כלי ראוי להמשיך את השפע שלך בעולם.
תמיד השתדלנו לכבד אותך סבא - ואנו מבקשים סליחה ומחילה אם נהגנו בך שלא בכבוד אי פעם.
בבקשה, היה מליץ יושר על המשפחה בתוך שאר עם ישראל.
יהי זכרך ברוך
זוהר כהן-אליצור, נכדתך
