אמא, ילידת מילאנו, באה מבית בורגני ספוג תרבות אירופית. היא למדה מגיל צעיר בבית ספר למוסיקה וכאשר המשפחה עלתה לארץ ערב מלחמת העולם השנייה, רשם אותה אחיה לאקדמיה למוסיקה במחזור הראשון. אלו היו שנים מופלאות של אווירה מיוחדת. המורים - ממיטב המוסיקאים בעולם - חשו את משק כנפי ההיסטוריה של בניית המסד המוסיקלי בארץ.
לאחר לימודיה נוצר הקשר עם אבא, יוסף הרטום, שעלה מאיטליה היישר לרודגס, אך עזב לצורך עזרה בפרנסת משפחתו. הם נישאו בתל אביב, ונולדו להם שני ילדים, עלי וגדי. הילדים היו קטנים כאשר הוריי החליטו לבוא לקבוצת יבנה. אמא סיפרה לי על הימים הראשונים בקיבוץ כסוג של טראומה. צעירה בחולצה נאה ונעליים מטופחות, נכנסת למחסן הבגדים ומבטי "הוותיקות" ננעצות בה. החולצה הגיעה במהרה למחסן המשותף.
אמא העבירה את שנותיה הראשונות בעבודות שונות, עד שהוכר הצורך במורה למוסיקה, והיא הפכה ל"מוסד המוסיקה" בקיבוץ. לימדה ריתמיקה, פסנתר, חליליות, ונרתמה כל-כולה למשימה. נסעה עם ילדים לקונצרטים, ערכה קונצרטים של תלמידים, ליוותה את אירועי התרבות והלחינה מדי פעם שירים. ברבות הימים העמידה תלמידים ותלמידות שחלקם המשיכו במקצועות המוסיקה. זיכרונות תלמידיה שזורים בהרבה אהבה והערכה לעדינות, למקצועיות, ולמסירות שלה אליהם. הבית שהיה מלא בצליל, היה גם נינוח ומכיל. אמא התארגנה בזריזות, בטעם טוב, ובהרבה נועם.
אמא נפטרה בשבוע שבו חלו יום הזיכרון ויום העצמאות, כאילו מישהו מלמעלה תזמן את התאריך הזה במיוחד בשבילה. האובדן של שני בניה - גדי, בתאונת דרכים, ועלי, כעבור ארבע שנים, במלחמת יום הכיפורים - היכה במשפחה. סגנונה היה מאופק. היא נשכה שפתיה והמשיכה את חייה בלי סיסמאות ובלי הנחות. במבט לאחור אני מעריכה מאוד את מה שהיה בעיניי טבעי באותה עת. העובדה שלא השליכה עלי את החרדה, אלא שמה דגש על מה שיש ומי שיש, והבית המשיך להיות מקום בטוח, נעים ומכיל עבורי ועבור גיסתי, יפה, עבור הנכדים, ועבור באדי וילדיו שהצטרפו ליפה.
יהי זכרה ברוך.
דינה ספראי
