לפני חמש שנים, הוציאו ברוך ומרים, מנוחתם עדן, חוברת יפה ומרגשת בעבור ילדיהם. בהקדשה כתבו: "זיכרון למשפחה לדורות הבאים". בחוברת מתוארים ימיו של ברוך כצעיר שלמד בישיבה הציונית שבפרנקפורט, ואחרי תקופת לימודיו עבר לקיים תורה וציונות בהכשרת גרינגסהוף. בין היתר כותב ברוך: "הוכשרנו לחיי חלוציות. גם בקיץ לבשנו סוודרים, וכשנשאלנו 'מדוע?', ענינו שאנו רוצים להתרגל ללהט החום של ארץ ישראל". ברוך הֵיטיב להכיר את להט החום של ארץ ישראל. שנים עבד בִּשְׂדות העמק תחת שמש יוקדת. הוא הפעיל כלים חקלאים מכל הסוגים: טרקטור, קומביין, קטפת. הוא חרש, זרע וקצר. אבל נדמה שהכלי הכי אהוב עליו היה הכלי הָעַתיק והפשוט בו קצר את המספוא לבעלי החיים - החרמש. זכיתי לראותו קוצר, כשעבדנו יחד בלול. ברוך עסק בסילוק העשבים סביב הלולים. תענוג היה להסתכל בו הן משום שתמיד מהנה לראות עובד מומחה עוסק במקצועו, אבל בעיקר מפני שהוא נהנָה כל כך לחזור לכמה שעות לעבודה האהובה עליו. הייתה לי התחושה שאני נוֹכֵחַ ברסיטל של צ'לן, המעביר את קשתו בקצב נכון, בזרימה, בהנאה. ללא צליל, ובכל זאת מוסיקה. גם בְּצֵל בּניין הִכִּיר ברוך את החום, עת עבד ליד אריה בהכנת לחמניות שבת ו'עוגות וולפרמן'. אגב, ברוך סיפר לי שפעם חלם להיות קונדיטור.
ברוך זכה לנחת רוח - תרתי משמע - יום יום כשהשתתף בשיעור משניות של שמואל, ואחריו עמוס צביאלי, זיכרונם לברכה, וגם במקום עבודתו האחרון, במרכול.
אכן, ברוך הִכִּיר היטב את להט חום המקום - ולוּ כוח הדיבור עדיין בו, בוודאי היה לוחש: "קדיש, חם לאנשים. תקצר." ביום הלוויה של ברוך החום בטירת צבי היה כ-47 מעלות. קיצרנו. בשלושים יום ללכתו מאיתנו ישבנו באולם ממוזג וסיפרנו רבות על אדם שזכה, וכשמו כן היה - ברוך. ברוך באשת חיל יראת ה', ברוך בבנים ובבנות ההולכים בדרכיו, דַּרְכֵי תורה ועבודה ושירות, ברוך בחברים שאהבו אותו.
ברוך שלוי - אדם שלו שהקרין שלוה.
יהי זכרך כשמך.
קדיש גולדברג
