זקן חברינו, שמואל שפירא, בן האדמו"ר החלוץ הרב ישעיהו והרבנית שרה, נאסף אל אבותיו.
הוא נולד בפולין בעיר זביירצ'ה, לשושלת רבנית חסידית. לאחר עליית המשפחה ארצה, נפטרה אמו בהיותו בן שבע, בעת לידת אחיו הצעיר יוסק'ה (לימים המזכיר המיתולוגי של תנועת בני עקיבא העולמית, ולתקופה שר בממשלת ישראל). שמואל גדל בירושלים ובתל אביב. היה חבר בהגנה, ניסה להצטרף לבריגדה והתגייס למשטרת היישובים. כשחלה אביו - שהפך בערוב ימיו לחקלאי כדי להגשים את משנתו החלוצית - עבר שמואל לכפר פינס על מנת לעזור לו, ואחרי יום של נוטרות היה יוצא בלילות להעביר את הממטרות בעזרת פנס רוח. באותה תקופה הכיר את אשתו לעתיד, רחל. לאחר פטירת אביו, המשק פורק, ושמואל חזר לתל אביב. במלחמת העצמאות הגיע לבן שמן כחייל בפלוגה הדתית, ושם שהה כמה חודשים במצור. בתום מלחמת השחרור הצטרפו רחל ושמואל לגרעין ההתיישבותי שעלה למשואות יצחק וגרו שםבאוהל ללא חשמל.
שמואל היה טרקטוריסט, נהג משאית, מרכז קניות וחשמלאי, עד שהוצע לו לעבוד בהוראה. במשך 25 שנים הקדיש עצמו לעבודה החינוכית כמורה וכמנהל בתי ספר בשפיר ובקריית מלאכי, ואף באילת הרחוקה. במקוריות ובתעוזה, באכפתיות ובמסירות, עזר רבות לתלמידיו והשפיע על חייהם.
שמואל היה פעיל גם בחיי החינוך, התרבות והחברה במשק. הוא התמיד בלימוד, והחברותא היומית שלו עם מרדוק ז"ל, במשך שלושים שנה, הייתה לשם דבר. מי שרצה באמת להכיר את שמואל, היה צריך רק לשמוע אותו בעומדו לפני התיבה כשליח ציבור, ולהאזין לתפילתו רוויית ההתרפקות, הכיסופים והגעגועים לעולם מושלם, מעבר לכאן ועכשיו.
ניתן היה להתרשם מאהבת האדם שבו, מפתיחותו, מטבעיותו, מהאידיאליזם שניכר בו, מערכיו, מאהבתו את הארץ, את הספר ואת הלימוד.
אנו אבלים על הסתלקותו של איש רב-פעלים, איש תורה ואיש עבודה - מי שאכן היה בן ראוי לאביו האדמו"ר החלוץ.
יהא זכרו ברוך.
דב גוטליב
(מתוך ההספד)
