נכתב ע"י סעד
אבא שלנו, אבא'לה, אנחנו כאן להיפרד ממך בפעם האחרונה.
ניתן לומר שאתה הסיפור היהודי של המאה העשרים. נולדת ב 1926- בקושיצה סלובקיה, בן למשפחה גדולה (חמש-עשרה נפשות), שרגלה האחת עדיין בעולם הישן - בשטאטל החסידי, ורגלה השנייה בעולם המודרני המשתנה. בשואה הנוראה איבדת את רוב משפחתך. שרדת וזכית להוביל כמדריך קבוצת חניכים יתומים, באוניית המעפילים "תיאודור הרצל" לישראל, דרך מחנות המעצר בקפריסין. משם, ברגע השחרור, דהרת לנגב למלחמת העצמאות כדי לתת את חלקך בבניין הקיבוץ והמדינה. אחרי קום המדינה יצאת בשליחות ציונית של בני עקיבא לדרום-אמריקה.
את שנותיך בקיבוץ השקעת בעיקר בסיוע להקמת המפעלים האזוריים בשער הנגב (עוף קור, תפוגן), בטיפוח התחביב הסיזיפי שלך - גן הקקטוסים, בוועדת תרבות ובמאבקך להנצחת השואה בקיבוץ. ומעל כל אלו - עם אמא היקרה תבדל"א, זכיתם להקים משפחה ענפה, שבט יהודה. הבית שהקמתם לא היה בית של צללים חיוורים ושתיקות. לצד זיכרון המוות, הייתה בך ובביתנו תשוקה אדירה לחיים. לחיים של שמחה, רגש, תענוג, עשייה ויצירה. בית עם הרבה ניגונים ושירה. שירה שמשכה, ועדיין מושכת, את הלב ואת הדרך, עם הבעש"ט ואלתרמן, מגליציה ואנטבקה ועד בית אלפא ונהלל. ניגוניך אבי, ושירייך אמי.
בפרידה האחרונה, שם על הרציף באושוויץ, אמר לך אביך - זכור מי אתה! וידעת שהזיכרון הוא נחלת החיים בלבד. לכן נאבקת ושרדת.
"לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר..." (תהילים קיח, יז) - בחרת בחיים כדי לספר. כדי להעביר את הלפיד. אנו כאן לומר לך שבדם וביזע הצלחת. לא נותקה השלשלת. מסרת לנו את הניגונים, את הסיפורים החסידיים, את מנעד הנפש. דרכך הרגשנו חלק ממסע ארוך, ממך למדנו לקרוא את "לך לך" כפנייה אישית, ולראות את בניינה של אומה ותיקונו של עולם כמצווה שבידינו ובלבבנו לעשות. "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ" (דברים לז, ג) - בחרת בחיים, אבא, והשיבך הקב"ה לעמך ומולדתך.
בנך, שמעון (שמקו) אל-עמי
מתוך ההספד