ניקי נולדה ב-קרדיף שב-וולס, בריטניה, לשם עברו הוריה מדרום-אפריקה. בגיל 16 המשפחה עברה לטורונטו, קנדה. כנערת בשנות ה-60 הרוויות ברוח של שינוי ועמידה על זכויות האדם, הגיעה ניקי לשגרירות הסובייטית באוטווה כדי לכבול את עצמה כאות מחאה והזדהות עם יהודי ברית המועצות. באוניברסיטה למדה לתואר שני בעבודה סוציאלית והחליטה לעבוד שנה בדרום-אפריקה במקצוע. בדרך חזרה לקנדה, קפצה לביקור קצר בישראל, אך החליטה שהיא רוצה להישאר. תוך כדי לימודים באגודה העולמית לסטודנטים בערד, פגשה את טרי-רענן. השניים חזרו להינשא בטורונטו וכעבור חמש שנים עלו לארץ. בשלוחות בנו את ביתם וגידלו את בנותיהם - שירה ואליענה. למרות התארים והכישורים המקצועיים, ניקי הייתה קיבוצניקית לכל דבר. היא שאפה להשתלב בכל מקום עבודה נדרש, ונתנה את המקסימום כעובדת וכחלק מצוות - בגיל הרך, בנופש הכפרי, ובעשר השנים האחרונות בהנהלת חשבונות. בכל מקום בו עבדה, נהגה בכולם בסבר פנים יפות, בכבוד ובחינניות. כל מי שהכירהּ, יעיד שלא חיכתה אף פעם שיפנו אליה, אלא הושיטה מיוזמתה יד ככל שיכלה. אני זוכר כשפתחה את ביתה להכנסת אורחים נפלאה בשבת החתונה של בתי, ולא היססה להציע: "מתי שאתה צריך דירה, בכיף!". ניקי ידעה להפגין אמפתיה כלפי כל אחד, וזו תכונה נדירה בבן אדם. מי שהיה בקרבתה, ידע שעומדת מולו אשה שיכולה להרגיש את הכאב של האחר באופן הטבעי ביותר. אי אפשר שלא לחשוב על שמה העברי - רות, כדמות המקראית שכולה חסד שלא ידע גבול, שלא הבחין בין אנשים, ושבא מתוך ענווה גדולה משולבת בשמחת חיים. כך הייתה ניקי, ואולי בשל כך התאים לה לבנות את ביתה בקיבוץ הקטן שבעמק המעיינות. חברי שלוחות שזכו להכיר את ניקי, הרגישו את ניצוצות החסד, החיוך המלבב, והמילה המעודדת והאכפתית, שתמיד היו אבן יסוד של מהותה והאור הזוהר של מעשיה.
זה מה שניקי נתנה לנו, וזה הזיכרון המתוק שנשאר לנו ממנה.
יהיה זכרה ברוך.
סטיב ליס
