רן נולד ביום בהיר אחד בחודש תשרי. הוא היה ילד יפה עיניים, עיניים ירוקות וחודרות. במשך הזמן התברר שרן הוא שונה. לא מדבר, לא מתקשר עם הסביבה - ילד אוטיסט. רן היה שמח ומאושר. הוא הקרין אור ואהבה לכל הסובבים אותו, ועל אף היותו אוטיסט בעל רמת תקשור נמוכה, ולמרות שמעולם לא הצליח לדבר, החיוך של רן שבה את לב כולם. לא היה צריך הרבה בשביל לעשות אותו שמח - נדנוד חזק בנדנדה או כמה חוטים לנפנף מול העיניים הולידו קריאות צהלה.
עד גיל עשר גדל אצל הוריו שלמה ומלכה ז"ל. כשנפטרה אמו, עבר ל'איתנים', שם פגש לראשונה את עידו רונן, שחבר למשפחתו של רן והפך למעין "אבא מאמץ" עבורו. כילד צעיר, רן אהב לרוץ, לקפוץ ולטפס על כל דבר. גם על גגות בתים. הוא אהב גם לטייל ולשחות, ורכב על סוסים במסגרת שיעורי רכיבה טיפולית במשך כעשר שנים. הייתה לו ישיבה טבעית ומאוד מחוברת לסוס עליו רכב. רן לא הסכים לדהור עם הסוס, רק ללכת. היינו עם רן בריף הדולפינים קרוב לעשרים פעם, משום ששמענו שהדולפינים יוצרים קשר מיוחד עם ילדים ואנשים בעלי מוגבלויות. בתקשורת בלתי מילולית למד רן את אורחות החיים של הדולפינים ואת גבולות הקשר אדם-דולפין. לדולפינים היה טבעי וקל לקבל את רן.
רן היה אמור לעבור להוסטל חדש, 'בית לחיים' בכפר סבא. לצערנו, לא זכה. רן נפטר ואיבריו הושתלו באותו יום בשבעה אנשים שקיבלו חיים ומאור עיניים. היה לנו ברור שמי ששימח כל כך הרבה אנשים בחייו, ירצה לשמח ולתת גם במותו.
נסיים במה שכתב עידו: "עוד מעט תגיע שבת, ושוב לא תהיה בבית. את החיוכים והצחוק נראה רק דרך תמונות ווידאו. החדר שלך יישאר מיותם, החבלים שלך
יישארו דוממים, ואנחנו מתגעגעים. אוהב אותך, ילד".
תהא נפשך צרורה בצרור החיים
משפחת וויס ועידו רונן
