במוצאי שבת פרשת לך לך ביקשת ממני, גילה יקרה, שנצא להליכה ביחד. צעדנו בשבילי הקיבוץ ובסיום הערב אמרת שכל-כך נהנית וצריך לעשות את זה פעמיים-שלוש בשבוע. סיפרת לי גם על הרבה תכניות שיש לך... כל אלה כבר לא יתממשו.
ניתן היה לראות כיצד נמשכו ממך חוט של חן וחוט של חסד. תמיד מאירה פנים בחיוכך ומבטך לכל אדם. כשנפגשנו, היית מחבקת אותי בחום. היה נעים להתבונן בך - יפה ומטופחת. השהות לצדך חיזקה אצלי את האמונה בבורא ואת הרצון להתקרב אליו. מידי שבת היית מארגנת בביתך אמירת תהילים לנשים, ומארחת את כולן בשמחה. הניגון שלך ממשיך ומתנגן אצלי בלב. היית אשת חיל, באישיותך המיוחדת, בחברותך, בתבשילייך הטעימים, בדאגה לילדייך ולאישך, הרב משה דוד.
ביתכם שבמרכז הקיבוץ, באמצע השביל, היה פתוח לרווחה לכולם, ממש כביתו של אברהם אבינו. תמיד שמחת באורחים וכיבדת אותם ביד רחבה ובשפע מאכלים מיוחדים. איך אבוא לבית הכנסת ואראה את הכיסא הצמוד אלי מיותם?
על המקרר בבית שלך כתבת את המילים הבאות שראית בהם נר לרגליך: "מה לי להתיירא משום אדון ומשום דבר בעולם? כי בלי רשותו, מי יכול לעשות לי דבר, כי הכול ברשותו לבד, ואין לי להתיירא כי אם מבעל הרשות שהוא בורא היחיד יתברך".
הרב משה-דוד, לימדת תורה את החברים בקיבוץ. דאגת שיהיה שיעור קבוע בכל שבת. מבטך מלא אור וענווה. תמיד הושטת יד וסייעת במה שיכולת.
גילה ומשה-דוד היקרים, קשה להאמין. אני מנסה לחבר בין המילים ולא מאמינה שאתם כבר לא כאן. השארתם אותנו המומים וכואבים. בחייכם ובמותכם נותרתם יחד. בלכתכם השארתם בלבנו חלל ענק ולימוד גדול באהבת ה' ואהבת האדם. למדנו מכם את מידת הנתינה והאמונה בה'. ידעתם לקבל את הכול באהבה, ראיתם בכל אחד נקודת זכות. תמיד אמרתם: "אם זה צריך להיות כך - זה משמים". כמה אמונה הייתה בכם, גם ברגעים קשים. עכשיו, כשאתם כל כך קרובים לכיסא הכבוד, המשיכו להשפיע עלינו טוב מלמעלה ולבקש רחמי שמים על עם ישראל ועל המשפחה שלכם.
אתי ציון
