פנינה לא הייתה אשת שיחה.
כניצולת שואה גם היא לא ששה לספר את קורותיה, אולם בפני קסמה של נכדתה לא יכלה לעמוד. פנינה סיפרה לה על תלאותיה: כיצד חיות האדם פרצו לביתם, כיצד נאספו ונשלחו לאושוויץ, כיצד עברה את הסלקציה הידועה, ועברה עם עוד בנות לעבודה בגרמניה ומשם לברגן-בלזן עד לשחרורן על ידי הבריטים. לובה אליאב, שליח הסוכנות באותה עת, העביר את הבנות לשבדיה ומשם באונייה לארץ ישראל. "הבנות השבדיות" - כך קראו להן - ראו את חופי הארץ ופתחו בשמחה, ששון וריקודים, אך הופתעו כשנעצרו על ידי הבריטים והועברו לקפריסין, למחנה עצורים. בקפריסין נישאה פנינה לבעלה ולאחר זמן שניהם הגיעו לארץ.
פנינה הייתה אשת עבודה מסורה. היא הצטיינה בבישול, ובעיקר בבישול לילדים. בכל שנה יצאו ילדינו לקייטנה ייחודית שאורגנה כולה על ידי חברי הקיבוץ ופנינה הייתה המבשלת. באחת השנים התמקמה הקייטנה בכפר ערבי נטוש ליד קיבוץ נחשולים. לאחר שהקמנו אוהל למגורים, ומעליו פרשנו סככה, מצאנו איזו חורבה וייעדנו אותה למטבח. פנינה סקרה את המקום, חזרה ולא אמרה דבר. למחרת נסענו על מנת להביא את כל הציוד, וכמה חברים ובהם פנינה נשארו לסדר ולארגן את המקום. כשחזרנו, ראו זה פלא, ארוחת צהריים כבר הייתה מוכנה, והאוכל כמו שרק פנינה יודעת - "שפתיים ימתקו". לא הבנו איך בזמן קצר כל כך הצליחה להתארגן בתוך החורבה, מבלי להתלונן אף לא פעם אחת על התנאים, הצליחה להוציא תחת ידיה ארוחת מלכים.
גם בצק השמרים הידוע שמחולק מידי שבוע לחברי שלוחות, הוא ההמצאה של פנינה. תוך כדי תהליכי השינוי שהתקיימו לאחרונה בקיבוץ, נשאלה השאלה על מה החברים אינם מוכנים לוותר, וכולם כאחד צעקו: "על בצק השמרים"!
כשכבר חלתה מאוד, ובאתי על פי קריאתה לתקן דבר-מה בביתה, בקושי הצלחתי לשוחח איתה, אולם בסיום התיקון קיבלתי ממנה "תודה רבה" עם חיוך רחב,
וכך אני רוצה לזכור אותה.
תנצב"ה
מוני ערמון
