מרים נולדה בעיר ג'נובה שבאיטליה, בת בכורה למשפחת קרה. אביה היה מפרנסי הקהילה היהודית בעיר, ובית הוריה היה בית פתוח לעוברי אורח יהודים. כשהנאצים השתלטו על איטליה, מצאו בני המשפחה מסתור במנזרים. ילדי המשפחה למדו בבתי ספר קתולים ובמנזר, ובתום המלחמה התאחדה המשפחה בג'נובה. שם פגשו חיילים יהודים ושליחים מארץ ישראל. הילדים הושפעו מהשליחים, וארבעתם, שלוש בנות ובן, עלו ארצה. מרים עלתה עם חברותיה לשדה אליהו. לאחר ששירתה בנח"ל, שהתה תקופה בניר עציון, וחזרה לשדה אליהו. שם פגש בה ברוך אריאל, והם התאהבו והתחתנו. את ביתם הם הקימו בטירת צבי, ושם נולדו חמשת ילדיהם. ברוך עבד במטעים: בכרם הזיתים, בענבים ובתמרים. מרים השתלבה בעבודות הנחוצות בבית הילדים, בחדר האוכל, בבית התינוקות ובמכבסה. מרים הייתה זריזה וחרוצה ביותר, גם כאשר תש כוחה, המשיכה לגהץ ולקפל במחסן הבגדים. מרים אהבה להשתתף בשיעורי תורה בימי חול ובשבת, והיה ניכר בה שהיא ידענית. היא התמידה בתפילות, ואהבה מאוד טיולים. בשבילנו מרים הייתה המומחית למנהגי איטליה. אליה שלחנו את הילדים ב'משימות' לקראת חג כדי לברר איך נהגו באיטליה, מה בישלו? מה אמרו בתפילות? רק לה ולאימה בונה קרה, שהתגוררה בשנותיה האחרונות בקיבוץ, היו מנורות יפהפיות מאיטליה, שהדליקו בכל שבת וחג. כאיטלקית היחידה בטירת צבי, ניכר היה שמרים קרובה לחברותיה האיטלקיות שבשדה אליהו. לפני חמישים-שישים שנה, כאשר הילדים עוד ישנו בבתי הילדים בלינה המשותפת, מרים, שהייתה אמא טובה ומסורה, הקפידה בכל בוקר להתייצב בכיכר - כשהילדים חוזרים מבית הספר - כדי לראות את ילדיה, לומר להם בוקר טוב, ולתת להם ממתק לפני הלימודים. הם זוכרים זאת עד היום. כשברוך חלה, מרים טיפלה בו ודאגה לו בשקט ובסבלנות, וכשהיא נחלשה, היא עברה לגור במרכז הסיעודי 'עטרת צבי.' המטפלות אהבו אותה, את צניעותה ואת הליכותיה, ודאגו לה לכל דבר. מרים זכתה למשפחה גדולה ויפה, הרבה נכדים ונינים. בני המשפחה - תמר, מאיר, שלומית, אפרת ואלחנן - קיימו את מצות כיבוד אם באופן מכובד מאוד מאוד.
יהי זכרה ברוך. יזרעאלה (מתוך ההספד)
