עדה בן-מאיר היא שם ומותג בשלוחות. מי לא הכיר והתפעל מהאישה המיוחדת, שהליכתה זקופה, שדיבורה שקט ואסרטיבי. אישה דעתנית, חכמה, אוהבת תרבות, פעילה, יוזמת – בקיצור אשת חיל. שילוב נדיר של אלגנטיות אירופאית, ישראליות אסרטיבית וקיבוצניקיות אידיאליסטית.
עדה שנולדה בגרמניה, הייתה בת יחידה להוריה. בגיל 10 התייתמה מאביה וגדלה עם אם חרוצה שפרנסה את המשפחה. בעקבות אירועי 'ליל הבדולח' עברו עדה ואמה להולנד ומשם הועברה לאנגליה במסגרת ה'קינדר טרנספורט.' כבת 15הייתה כשנפרדה מאמה בהולנד, ולא תארה לעצמה שזו הפעם האחרונה שהן תתראינה. קשר המכתבים נמשך ביניהן עד שפסק ביולי 1943 כשהאם נשלחה למחנה ההשמדה סוביבור. עם סיום המלחמה התחתנה עדה עם ברוך עמנואל גם הוא יליד גרמניה. יחד הצטרפו לספינת המעפילים 'אקסודוס.' הם שמשו מתורגמנים בין צוות המתנדבים האמריקאי, שהיה באניה לבין המעפילים. יחד עם כולם עשו את כל המסע המפרך והמפורסם, חזרו להמבורג שבגרמניה ומשם כעבור שנה הגיעו לארץ. במשך חצי שנה שהו בקבוצת יבנה ובהמשך הקימו את קיבוץ לביא. שם נולדה בתם מרים. עדה שמשה כמורה לעברית במוסד הודיות ומשם המשיכה בתפקידי מפתח בתחום הכלכלי ואף שמשה כמזכירת פנים. עדה מצאה את עצמה אלמנה צעירה עם ילדה קטנה כשבעלה ברוך נהרג בתאונת טרקטור. כעבור ארבע שנים נישאה לדר' שבתאי בן מאיר ושני ילדיו, נחום ודיצה, הפכו לחלק בלתי נפרד בחייה של עדה והמשפחה. אחרי החתונה עברו לקיבוץ שלוחות שם נולדו יואל ורעיה. עדה המשיכה להיות פעילה, עבדה בהנהלת חשבונות, בגזברות, בריכוז ועדת חינוך ובריאות ובמשך שנים רבות העבירה חוג להתעמלות לנשים ועברה בהצלחה קורס מזכירות רפואיות. כעבור שנים, כשנפטר שבתאי יזמה עדה לזכרו את הוויטראז' בבית הכנסת של שלוחות.
עדה הייתה 'ליידי,' כמו שאומרים בלעז, בחייה ובמותה. ליבה לא גבה ולא רמו עיניה ולא הלכה בגדולות ובנפלאות ממנה. בני משפחה יקרים - אנחנו אתכם באבלכם ומרגישים את צער הפרידה בכל נימי נפשנו.
יהי זכרה ברוך,
שרית זיסוביץ
(מתוך ההספד)
