אמא שלנו יקרה ואהובה,
לפני שישה ימים טיילנו אתך ברחבי המשק, שאלתי אותך אם הכל בסדר וענית לי "כן." כשחזרנו ביקשת להכנס למיטה ומאז נשארת שם. נדמה כמו הימים האחרונים שלך היו זמן של השלמה ושקט.
נולדת בגרמניה, בת יחידה להוריך שהיו אנשי מהפכה ותרבות שהתרחקו מיהדותם. גדלת בפריז, ספגת חיי אמנות, מוסיקה, ספרות, וגם בתי קפה וקרואסונים. התייתמת מאמך בגיל 16 ונשארת בחיק משפחתו של אבא. כשפרצה המלחמה הודעת לאביך כי לא תישאו את הטלאי הצהוב, והתחלתם במסע בריחה. אנשים רבים וטובים עזרו לכם. בזמן המלחמה אפילו למדת ציור והסתובבת עם מזוודת עץ שבה צבעים ומכחולים, המזוודה נמצאת עד היום בביתך, ואף חלק מן הציורים שרדו. אחרי המלחמה התחילה להתעורר אצלך המודעות היהודית והציונית. ביקרת בהכשרה בדרום צרפת ושם הכרת את אבא, עליתם באקסודוס, האנגלים החזירו אתכם במסע מפרך לאירופה, מנמל לנמל ורק בגרמניה, באופן אירוני, נתנו לכם האנגלים מקום במחנה מעבר. משם הגעתם לקיבוץ גבע, אך כיוון שחיפשתם חיי דת, עברתם לעין הנצי"ב ואחר כך לשדה אליהו. כשהגרעין הצרפתי נקרא לתגבר את ניר עציון עברתם אתו ומאז חייתם כאן. השינוי למשק שיתופי מאוד התאים לרצון שלך לגדל את הילדים בבית. השבר הגדול בחייך היה כשעמנואל נפל במלחמת יום הכיפורים, שבר שממנו אף פעם לא התנחמת לגמרי. יחד עם זאת שמחת עם בוא הנכדים והיית להם סבתא נפלאה. בגיל מאוחר השלמת את לימודייך לתואר שני בספרות צרפתית ואמנות באוניברסיטת חיפה ואף לימדת ילדים בימין אורד והכנת אותם לבגרות בצרפתית. לא הפסקת להתנדב אם בהוראת ציור, בביקור בבתי זקנים, ובבית חולים לחולי נפש. ציירת בכל מקום, באניה אקסודוס, או בטיולים בטבע, או סתם ברחוב, וכמובן בבית.
לפני כמה זמן אמרת לי כי בצעירותך חלמת לגור בעלית גג בפריז עם פטיפון, פסנתר, כן ציור וצבעים. התכנית שלך השתנתה לחלוטין, אך נשארת אמנית.
יהיה זכרך ברוך,
בתך, זהרה נחשול (מתוך ההספד)
