שולמית בר שלום, אמא שלנו - אפילו שמה מרמז על שלום ושלמות.
אמא נולדה בפרובינס, בת צעירה למשפחה ולאח בכור. אביה כיהן כ”כלי קודש.” כשהייתה בת שנתיים עברה עם משפחתה לגור בברלין יחד עם משפחת אמה. אביה לימד אותה לקרוא עברית עוד בהיותה בגן. כשהייתה בת חמש נפטר אביה באופן פתאומי.
אמא למדה בביה”ס “עדת ישראל” ובהמשך עבדה כמדריכה במוסד “אהבה” שטיפל בילדים יהודים ממשפחות קשות יום ובילדים שהגיעו ממזרח אירופה.
היא השתייכה לתנועת הנוער בח”ד, יצאה להכשרה בהולנד שם פגשה את אבינו ע”ה, ובזכות הפיכתם לזוג זכתה לצאת בספינת המעפילים “דורה” ולהגיע לארץ שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הגיעו לרודגס, אמא נשלחה ללמוד בתל אביב והייתה גננת עד אמצע שנות ה- .60לאחר מכן השתלבה בעבודה במחסן הבגדים, גיהצה אלפי מדים ובגיל 76עברה לעבוד בכריכיה. רק כשראייתה נחלשה חזרה לעבוד במחסן הבגדים.
בכל מקום עבדה במסירות, בחריצות ובשמחה. אמא אהבה לטייל, להשתתף בשיעורי יהדות, לסרוג ולתקן בגדים, לטפל בגינה ולבשל מטעמים לבני הבית - הכל בשקט, בחכמה ובשיתוף פעולה נפלא עם אבינו. כל השנים אירחה בביתה חברי הכשרה ואולפן והבית היה מלא. לאמא הייתה יכולת לראות בכל מצב את החצי המלא של הכוס. אפיינו אותה יושר, חריצות, חוכמה, חיי צניעות ושמחה. הורינו היוו דגם נאמן לקיום מצוות, עזרה לזולת, ליושר וחריצות ומידות טובות. בבית שהיה מלא תמיד בילדים, בנכדים ובאורחים שרתה אווירה של נתינה, חום ושמחה, לצד לימוד תורה כדרך חיים. כשאבינו חלה, אמא טיפלה בו במסירות והוא הכיר לה תודה. גם כשהתאלמנה לא איבדה את דרכה והמשיכה בחיים מלאי משמעות בכל התחומים. כשהחלה לאבד את ראייתה החליטה מיוזמתה לעבור לבית-סביון, שם נהנתה מאוד והמשיכה בפעולותיה השונות. גם בשנים האחרונות כשחוותה אובדנים שונים, שמרה על מצב רוח טוב, לא התלוננה. ותמיד הכירה תודה למטפלים ולאורחים שביקרו אותה. אמא זכתה לגדל דור ישרים ולחיות חיים ארוכים ועשירים.
יהיה זכרה ברוך
ילדיה
