אמא אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, מבכים את הסתלקותך מאתנו. את מצטרפת לאבא, שמחכה לך בגנזי מרומים ביחד עם בתכם הבכורה, דליה ז"ל. הימים האחרונים בחייך אינם הימים שנרצה לזכור. היו ימים יפים מאלה. ימים נפלאים שנזכור, נזכיר וּנְשַׁמֵּר.
את ואבא בניתם בית, שתלתם גן. הקמתם משפחה מופלאה שקמה מתוך העצב, היגון והייסורים שהותירה בכם המלחמה ההיא. חוויתם את אימת השואה. יצאתם ממנה חבולים, ובכל זאת בחרתם בחיים. לא נתתם לזיכרונות שלא נתנו לכם מנוח להפריע לכם להיות הורים נורמליים. הורים שמגדלים ילדים בשמחה ובהרבה אהבה. הרעפתם עלינו אהבה ולימדתם אותנו דעת.
אמא
המלחמה, מלחמת העולם השנייה, כילתה את ילדותך, ומגיל 15 נשארת לבד, מפלסת את דרכך בעולם אכזר. הורייך העלו אותך על רכבת הקינדר טרנספורט שיצאה מברלין לאנגליה, ואת נופפת להם לשלום. האמנת שבקרוב תיפגשו.
מעולם לא נפגשתם שוב.
אמא,
כנראה כבר מזמן היותך ילדה בחרת בטוב. הכרת הטוב הייתה בשבילך "עמוד הענן", גם כשיצאת למסע, לבד בעולם בהמון קושי ומחסור, גם שם, בימים חשוכים, נשארת אופטימית. כשהיינו ילדים, כשנדמה היה לך שקשה לנו, תמיד ביקשת מאתנו לשמור על חיוך ובשפתך - KEEP SMILING. גם כשמצבך הורע, ושאלתי "אימא, מה נשמע?" ענית ללא היסוס "בסדר". אני לא זוכר אותך מתלוננת. בשנים טובות יותר אני לא זוכר אי פעם שאמרת משהו רע על הקיבוץ, או על משהו בכלל. זה היה מופלא בעינינו שאין לך שום תלונה. צוריאל אדמנית ז"ל ביקש ממך בשנות השישים להקים את המועדון לחבר ולנהל אותו. היה לו ברור, כך סיפר, שאישה מאירת עיניים וטובת לב כמוך צריכה להיות הרוח החיה במועדון, שהיה מקום מפגש לחברים בימי מלחמה ושלום, בימי שמחה וצער.
אמא
את ואבא בניתם משפחה ובית. בית של פתיחות, של אירוח, של תרבות, של ניגון ושל מסירות גדולה לילדים ולנכדים, ואנחנו כבר ממשיכים בדרככם.
בנך, שמשון (מתוך דברי ההספד)
