אם רוצים לסכם את חייו של אבא שלנו בצורה קצרה ומתומצתת, אפשר לומר עליו את המשפט שהוא אמר פעם על עצמו: “כשהייתי ילד בגרמניה, צעקו לי ברחוב שאני יהודי. כשברחתי לאנגליה, כולם אמרו לי שאני גרמני. ומאז שהגעתי לארץ ישראל, כולם חושבים שאני אנגלי.”
הציטוט הזה מתמצת מסכת חיים שלמה, של פליט ושל חלוץ, של שואה ושל תקומה, של זהות מורכבת של אדם פרטי, שהוא גם בעל תודעה היסטורית עמוקה והכי חשוב, גם בעל חוש הומור.
זהו אבא שלנו. ילד קטן, שתמיד אייר איורים מצחיקים בשולי הדפים במחברות שלו, ילד שנולד עם תפיסה חזותית מצוינת וכישרון ציור נפלא. אבל ההיסטוריה גרמה לכך שהציורים הראשונים שראה בחייו כילד בגרמניה, היו הקריקטורות האנטישמיות הגועליות של העיתון הנאצי דר-שטירמר שהודבקו על לוחות המודעות בעיר הולדתו והילד הקטן התבונן. והבין.
המקף הקטן המחבר בין תורה ועבודה, היה בשבילו עולם ומלואו. חלוץ שאהב בכל מאודו את עבודת הכפיים. יהודי שכל כך אהב ללמוד דף גמרא בשבת עם קדיש גולדברג ולא ראה שום סתירה בין זה לבין היותו אזרח העולם הגדול. אדם שהתעניין בקוראן ובהיסטוריה המוסלמית, בבודהיזם ובאמנות הנוצרית. אוטודידקט בנשמתו, שעסק בבלשנות, היסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות, קליגרפיה, גיאוגרפיה של ארצות רחוקות, שורשים משפחתיים והרצאות בשבתות.
אבא שגידל אותנו ביחד עם אמא להיות אוהבי אדם ואוהבי ספר. אבא שלימד אותנו שלא כל הגרמנים רעים ולא כל הערבים רעים ולא כל היהודים טובים. בכל מקום יש בני אדם, מכל הסוגים. אבא וסבא שהיה הכי גאה בעולם בכל הצלחה של כל נכד ובכל חיוך של כל נין. אבא וסבא שהתחיל ללמוד כתיבה בכיתה א’ לא במחברת, אלא על לוח ציפחה אישי, ובגיל שמונים, התיידד עם המחשב וגלש במרחבי האינטרנט.
כשאבא צייר בסטודיו שלו, הוא האזין לקלטות של חמת חלילים וכששאלנו אותו ערב לפני מותו, איזו מוזיקה אתה בוחר ללוויה שלך? התשובה הייתה ברורה. חמת חלילים סקוטית. ואכן, בחרנו ללוות את אבא בדרכו האחרונה עם הצלילים האלו.
יהיה זכרו ברוך בתו,
דליה יוחנן
