אסתר לבית שומן נולדה בעיירה טרטקוב שבגליציה המזרחית. משפחתה הציונית רצתה מאוד לעלות לישראל, אך נחסמה בשל מחסור בסרטיפיקטים. בינתיים החליטה המשפחה להגר לדרום אמריקה, וכך ב־ 1932הם נחתו במונטווידאו, אורוגוואי. אסתר גדלה והייתה לתלמידה מצטיינת ולפעילה בבני עקיבא ונעשתה לצעירה משכילה. באוגוסט 1950מומש, סוף־סוף, החלום הציוני. אסתר והוריה, עם גרעיני בני עקיבא מאורוגוואי ומארגנטינה, הצטרפו לחלוצי קיבוץ סעד שבנגב, שבהם היו כבר אחיה וגיסתה, שעלו כשנה וחצי קודם לכן. כשנה אחרי עלייתה נישאה אסתר לאבשלום ז"ל, יליד פתח תקווה, ויחד הקימו משפחה לתפארת. השנים הראשונות בקיבוץ הלוחץ של שנות החמישים לא היו קלות לבת העיר הגדולה, אך עם הזמן היא השלימה עם ההחלטה מתוך התחשבות בבן זוגה החקלאי, שלא היה יכול לראות את עצמו מחוץ לשדות הקיבוץ.
בסעד התגלה כושר הניהול הטבעי של אסתר, והיא קיבלה על עצמה תפקידים מגוונים - ניהול מחסן הבגדים, תמחירנית בהנהלת חשבונות וניהול המכבסה האזורית, ובעשורים האחרונים הקימה עם לאה גיטמן את הכל־בו בקיבוץ ועבדה בו.
אם אנסה לאפיין את אסתר ז"ל במילים ספורות, אומר: אשת ארגון מעולה שמספרים הם בני בריתה והיא שולטת בהם ללא עוררין, אישה נחושה, דעתנית ואכפתית. ואם אמרנו "אכפתיות" ונחושה, מסירות האין־קץ שבה פעלה למען הארכת חייה והטבת חייה של בתה הבכורה לאה, גיסתי האהובה, שנולדה עם מום לבבי קשה, יעידו על כך. לפני שבע שנים מעדה אסתר ושברה את רגלה, ובמהלך השיקום נפגעה מאירוע מוחי שהוביל לשנים שבהם אי־הידיעה הולכת ומשתלטת.
ומה השעה הטובה לזכור? בצהרי היום
כשהצל חבוי מתחת רגלינו, או בין הערבים
כשהצל מתארך כגעגועים...?
שואל יהודה עמיחי.
ואנחנו - מה? נמשיך לנסות ולתקן את הדורש תיקון, בחומר וברוח, וננסה לאחוז בסיפורי מעשיהם הנועזים של אלה שעזבו את המוכר והנוח ועלו ארצה, ופה בנגב, בקיבוץ הצעיר, תיקנו תיקון אחר תיקון, צעד אחר צעד כדי ליצור חברה טובה יותר, צודקת וראויה.
יהי זכרה ברוך.
גילי זיוון
