חסידה יקרה, זכיתי לראיין אותך לכבוד צאת ספרך - "קול התנ"ך בראי המכחול." לצורך מעמד זה, חזרתי אל הריאיון ומצאתי אותו רלוונטי ומתאים. אז ברשותך אשתמש בחלקים ממנו כאן.
אם ישאלו אותי "מי האמן שהכי השפיע עלי?" אומר - חסידה לנדאו. למדתי אודות רמברנדט, פיקאסו, קנדינסקי וגדולים אחרים, אבל אותך - הכרתי. את האדם שאת, את הנפש המיוחדת, כנראה שזו הנפש שמכנים - "נפש אמן."
נשאתי עיניי אליך לראשונה כפעוטה, כשגיליתי את בת היענה הענקית שהייתה מוצבת על דשא מועדון לחבר. מוקסמת מהאפשרות שאפשר ליצור כזו ציפור ענקית מבטון. אותה ציפור שילדי הקיבוץ היו רוכבים על גבה בשעות אחר הצהריים, בהמשך פגשתי אותך "המורה." הדרך שלך הייתה לעודד, להצביע על הטוב, על מה שמוצלח. בלי ביקורת, בלי התנשאות, בשקט וצנעה. כשחלמתי בעצמי להיות אמנית, פרשת עלי חסות ולימדת אותי את האלף בית של הציור.
חלפו השנים, הפכנו חברות ושיתפת אותי בפרויקטים השונים ובתוכנותייך. והנה החל פרויקט הספר. שמעתי את ההתלבטויות: מה להכניס ועל מה לוותר? האם יש מקום למחשבות? לפסוקי התנ"ך? בתהליך הכנת הספר כמו בכל המפגשים אתך, בלטה לעיין הכרת הטוב שבך. בהתרגשות ובהתפעלות מכל שלב, מכל אדם שהושיט יד, מהצלם, מהמשפחה, מהרגישות של העורך, משה מירסקי, מהרוגע שהוא השרה עליך לכל אורך העשייה.
לפני כשבועיים העזתי אחרי הרבה דחיות לשאול אותך מה את רוצה לעשות עם העבודות? בצניעותך אמרת, שאת מקווה שמישהו ייקח את זה כפרויקט וימצא מה ואיך.
אני מקווה שכקהילה יחד עם בני המשפחה נדע כיצד ומה לעשות עם עיזבונך.
בני משפחה יקרים, ראיתי את המסירות שלכם לאמא, את הביקורים התכופים, את הקרבה והאהבה שגברה עם לכתו של אבא והדאגה לשלומה. אמא סיפרה לי בהתרגשות על המפגש המשפחתי המתקרב שזכיתם לקיימו ממש לא מזמן, כמשפחה מגובשת מלאת אהבה ואמונה גדולה-בטוב, ממש כמו שלימדה אתכם אמא.
ובזה אפשר להתנחם.
חסידה יקרה, נוחי בשלום.
עליזה גלבוע
