אימא שלי - רחל סימון, "רוחל'ה," "בובה." אכן, התאים לה הכינוי "רוחל'ה," אישה קטנה, מצטחקת בקלות, מסבירת פנים לגדולים ולקטנים, עוזרת, תומכת, תמיד מחייכת.
התנהגותה של אמי הייתה היפוכה של הסברה שמי שחווה ילדות קשה של חסר נושא בחובו את הכאב והוא נשאר צרוב בלבו. אמי התייתמה מאמה בהיותה פעוטה, והיא ואחותה נשלחו לבית יתומות. הן דבקו זו בזו, וכשאחותה, שהייתה לה "אם ואחות," נפטרה - נותרה נערה בודדה בעולם. אולם בנחישות האופיינית לה החליטה אימא שלא ליפול ברוחה, קמה מההרס ובנתה לעצמה חיים חדשים - עבדה, התפרנסה, למדה, הקימה משפחה גדולה, השלימה ידע והשתלבה בחברה - על כל אלה עטה בצימאון ובסקרנות בלתי נדלית.
באחת השבתות הגיעה לקיבוץ הצעיר סעד (שהיה עדיין בנתניה,) והחליטה שחיים אלו מתאימים לאופייה ולתחושותיה. אימא נישאה לאבי ראלי, ואתו בנתה משפחה כפי שתמיד חלמה. הכתיבה הייתה בשבילה עוגן הצלה, זיכרונות מחשבות וברכות. אמונתה הייתה טהורה ואמיתית, וכשנכדה הגדול שאל אותה מה למדה והסיקה בחייה ענתה: "לא להיות קיצוניים לא לצד הזה ולא לצד הזה. והעיקר שתהיה אתה, תדע מה שלבך אומר לך ואת זה תעשה - ולא לפחד. ושלא תחשוב את עצמך שאתה מעל, תהיה שווה עם כולם וככה תמצא חן בעיני א־לוהים ואדם."
אימא שמה לה למטרה לעזור לזולתה. תמכה באשת אביה בזקנתה, במורתה האהובה לתנ"ך מימי בית היתומות, בחמותה, ובכל נצרך שהזדמן בדרכה. כל ילד ונכד זכו להרגיש אצלה כבנים יחידים, ולכן אהבו, העריכו אותה ורצו להיות בקרבתה.
בערוב ימיה אמרה שמילאה את משאלתה להיות אדם השמח בחלקו, ובזה תמה המסכת. אין גבול לסיפוק שבלבי על שהגענו לקרבה, לפיוס, להבנה ולאהבה שלא תמיד הספקנו להביע במרוצת החיים השוטפים. זכות אמיתית זכיתי בלוותי את אימא בחודשים האחרונים. היא היתה מוקפת יום ולילה בצאצאיה האהובים.
זכינו בקרבתה עד שהגיעה לשיבה טובה. אימא השאירה לנו זיכרונות נפלאים.
יהי זכרה ברוך.
בתה, חנה
