אני רואה בדמיוני את אבא, שם בשמים, רץ לחבק את אביו הזקן, ואומר להוריו: ״הגשמתי את כל התקוות שתליתם בי. מילאתי את ייעודי בעולם: עליתי לישראל, הקמתי משפחה, חרשתי באדמתה של ארץ ישראל, קטפתי את פירותיה, ועזרתי תמיד ככל יכולתי.״
בגיל שמונה שלח אותו אביו ביחד עם שני אחיו הגדולים מצנעא שבתימן לארץ לישראל. המסע נמשך שנתיים, ולארץ הוא הגיע כשהוא היה כבר בן עשר. עזרא קראו לו הוריו, עזרא עוזרי, וכל ימיו זה מה שעשה - עזר לאנשים.
בגיל 16הגיע לקבוצת יבנה, אשר פתחה את ידיה בשביל לקלוט את הנער התימני הצנום, יתום מאביו, ורחוק מאמו. מעולם לא חש אפילו טיפה של אפליה עדתית, ומאז ומתמיד חש בקיבוץ כשווה בין שווים. הוא אהב את האנשים, את הנופים ואת העבודה, וחבריו אהבו אותו.
הוריה של אמי קיבלו אותו בזרועות פתוחות, ואימצו אותו למשפחת תשבי. בשנות החמישים של המאה הקודמת זה היה בהחלט לא מובן מאליו.
דור שלם של בני הקיבוץ גדל אצל אבא במשק הילדים בתקופה שבה גידלו ירקות למטבח של הקיבוץ. למעלה מארבעים שנה הוא נהג במשאית של הקיבוץ ובמיניבוס של ההסעות. אבא ״ניצל״ את הרכב הגדול שנתן לו הקיבוץ כדי לעזור ולעשות חסד עם אנשים.
שנים רבות טיפל אבא במסירות רבה בחברי הקיבוץ שהזדקנו. הוא ליווה אותם, והתמסר אליהם, וגם הקפיד לומר קדיש אחרי מי שלא היו לו קרובים.
תמיד הייתה בו משיכה חזקה למסורת ולבית אבא. בביקורים משפחתיים שמח לרענן את הגירסא דינקותא שלו, להתענג על המנגינות ועל ההברה התימנית, וכמובן, על ריחות האוכל שהזכירו את בית הולדתו. במטבח הקיבוץ הכין סחוג וחילבה לכולם, עד שהיום אין ביבנה שולחן שבת ללא סחוג וחילבה.
אבא תמיד שילב לימוד תורה בשגרת יומו - למד דף יומי, ונהנה מלימוד ההלכה בין מנחה לערבית; וגם בשנים הקשות של המחלה הוא לא ויתר, והמשיך להגיע לכולל יום השישי בישיבת כרם ביבנה.
נוח בשלום על משכבך אבא, ותעמוד לגורלך לקץ הימין.
בנך, איתן
