"אין עושין נפשות (כלומר מצבות) לצדיקים דבריהם הן הן זיכרונם" (ירושלמי, שקלים)
הגמרא מלמדת אותנו כי הדרך לזכור אדם קרוב שהלך לעולמו היא ע"י המשך הרעיונות, הערכים והמידות שלמדנו ממנו. זכיתי. רות הייתה מטפלת שלי מכיתה ז' עד י"ב, שש שנים משמעותיות בחיי שבהן למדתי דברים חשובים מרות, והם הולכים אתי כל השנים.
"רבי מתיא בן חרש אומר, הוי מקדים שלום כל אדם". (אבות ד.ט"ו)
אצל רות זה לא נשאר בגדר אמירה - היא דרשה מאתנו לברך כל אדם שאנחנו פוגשים בשלום. אם חס וחלילה אחד הילדים היה נכנס לצריף ילדי בית ספר שבו אכלנו בלי להגיד בוקר טוב/ צהריים טובים, הוא נדרש לצאת ולהיכנס שוב.
עד כדי כך היא הצליחה בחינוך שלה שגם ברחובות ניו יורק בירכתי (בהתחלה)... כל אדם לשלום.
סדר וניקיון היו חשובים לרות מאוד ומה שנשאר לי הוא הצורך להחזיר את הכיסא למקומו בסוף הארוחה. אם אתם רואים בן קיבוץ שמקפיד להחזיר את הכיסא למקומו בסוף הארוחה – סימן שהתחנך אצל רות.
ועוד בנושא הזה - כילדים טיילנו הרבה ברחבי הארץ. אצל רות היה כלל –לא משאירים בשטח שום לכלוך. את האשפה אספנו בקפדנות, והיא נסעה אתנו הביתה.
קראנו בפרשה השבת על רבקה, שהעדיפה את יעקב על פני אחיו, ועל יצחק, שהעדיף את עשיו. בהמשך נקרא על יוסף שזכה לאהבה גדולה מצד אביו ועל הצרות שנגרמו מכך.
מרים הייתה אתנו בבית הילדים, ומעולם לא חשדנו ברות שהיא מעדיפה אותה על פנינו. אולי להיפך... כזאת הייתה - ישרה כמו סרגל.
משפחה יקרה - במשך שנים רבות ראינו אתכם דואגים לאמכם - מאכילים ומשקים, מלבישים ומנעילים ממש, כדברי הגמרא במסכת קידושין.
אני בטוחה שבחייכם אתם מיישמים הרבה דברים שלמדתם מאמכם, ומובטח שזכרה יישמר בעולם בזכותכם ובעזרתנו, חניכיה בבית הילדים בקיבוץ.
יהי זכרה ברוך
דליה תורן (רימון)
