שרי, או שריליין - כפי שכיניתי אני אותך, ואת לא אהבת. כמה חכמה הייתה נטועה בך!!!
שרי הייתה בעלת ידע עצום - היא העמיסה על עגלת חייה מטען תרבותי אוניברסלי, יהודי, ישראלי נדיר. היא הייתה תאוות דעת, ללא שובע.
אלוקים קורא בכל זמן ובכל מקום: ''אדם! אייכה!? איה אתה בעולמך? כמה שנים עברו עליך? ומה עשית בשנותיך?״
לאורך שנים, שרי הייתה גאה, גאה מאוד במי שהיא. לרוב הלכה נגד הרוח. שרי הייתה חכמה, לא בהכרח צודקת.
את שרי - חלוצת עם. בעמק זנוח אדם קבעת את מושבך. הפכת זיבורית לעידית ומי ביצות למים חיים. את שרי - מוצנחת עלייה ואוד שואה, מיילדת מדינה ומציבת גבולות, פשוטת עם ואשת אשכולות.
שרי, קרנת מנחת כשכיניתי אותך ''מגשימת הציונות.'' הקרבת את חייך הפרטיים על מזבח הכלל. לא בכדי המילים 'לוחם' ו'חולם' קורצו מאותן האותיות. את, מייסדת עיגול המולדת שלנו - קיבוץ שלוחות, לחמת וחלמת, חלמת ולחמת, רמסת חלומות של עצמך... ומהדור הבא דרשת להגשים חלומות של אחרים. האם באמת האמנת שאת הנך שליחת הדור וגואלת הארץ? או שמא גילמת דמות בתסריט מאת ברל כצנלסון מלווה בפסקול של שירי אדמה סוחפים?
מתוך היכרותי אתך, התשובה היא האפשרות הראשונה - זו הייתה המהות של מי שאת. עבודת האדמה והגנה על המולדת היו לדעתך שתי המטרות האמתיות שבשבילן שווה לחיות. כל סיבה אחרת נחשבה כאגואיסטית וכבגידה בערכים המקודשים.
את חיית, נשמת, ויישמת סיסמאות. את לא ידעת לתת לעצמך להיות מאושרת, היית נזירה ממרגוע.
כבשת את השממה, ומחקת את הגלות. התאמצת, הו כמה התאמצת, ליצור יהודי חדש וחזק.
נוחי בשלום, שרי יקרה - ליד האיש שלך, ולצדם של בנך בכורך ונכדך. כולנו כאן למטה מקווים שמישהו, מישהו דואג, דואג לך שם למעלה.
ישׁ דברים שרציתי לוֹמר ראינם ננצנים לי,
המלים שבחרתי אינן הטוֹבוֹת מכלו,
לזכוקים מיני ים הסוֹדוֹת שאינם מוּבבים לי,
שאוּלי לא אבין, לא אַבין לﬠוֹלם
(יענקלה רוטבליט)
בהרבה געגועים לימים שהיו ולא ישובו עוד,
יחי גודל
