"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". (אבות פ"ב מ"א)
כך היה יעקב, שדאג כל חייו ללכת בדרך זו של קיום מצוות למען הזולת.
יעקב נולד בעיר מץ, במזרח צרפת. בעודו ילד קטן התייתם מאביו, שנהרג בתאונת דרכים, ואמו עבדה קשה כדי לגדל אותו ואת אחותו אריאלה. יעקב התחנך בבית הספר היהודי "עקיבא" של שטרסבורג, והיה חניך פעיל וחייכן בתנועת בני עקיבא. הוא יצא להכשרה בעין הנצי"ב, והמשיך לשירות הצבאי במסגרת הנח"ל. אהבתו לארץ ולקיבוץ הייתה כה עמוקה, שהוא החליט לחיות כאן מתוך ציונות אמתית. כאן פגש את פרנסיס, וכאן הקימו את ביתם, גידלו את ארבעת ילדיהם, והיו למשפחה מלוכדת הקולטת מאומצים. יותר מהכול אהב יעקב את נכדיו, והיה גאה בהם.
תקופה ארוכה עבד יעקב בענפי החי, ובשנים האחרונות עבר למפעל 'פלציב,' התמקצע, והפך למומחה להכנת הדוגמאות. חביבותו וחיוכו המתמיד חיברו אותו לכל העובדים והמנהלים. הייעוד שלו היה להציל חיים כחובש בצבא, כנהג אמבולנס פעיל וכן כחבר בצח"י. בוועדת בריאות הוא היה אחראי על אופטיקה, והוא היה המקשר עם יד שרה. מעל שלושים שנה יעקב היה חבר בחברה קדישא המקומית, בקיא בכל ההלכות, וחבר פעיל בארגון זק"א, ולא אחת השתתף בפעילויות קשות ומורכבות (כמו אסון ורסאי בירושלים.)
תקיעת השופר הייתה מצווה חביבה עליו. הוא היה תוקע בבית הכנסת, ואחר כך לכל מי שנשאר בבית, חולה או מבוגר. ביחד עם פרנסיס הוא קיבל על עצמו גידול כלבי נחייה למען עיוורים.
בעבורי יעקב היה חניך, שכן, חבר, ויותר מכל שותף של שנים, ועל כך אני מודה לו. בחודשים האחרונים, כשהמחלה הארורה נגסה כל יום בתקוות ההחלמה, ליווינו אותו. הוא דיבר על הכול, לפעמים עם הומור שחור, מכיוון שהוא ידע על הכול! שיהיו מעשיו הנשגבים נר זיכרון לפרנסיס, לילדיו, לכל המשפחה ולכולנו.
יהי זכרו ברוך,
אפרים וישניה
