אבא,
כשאמא התקשרה וסיפרה לי שהלב שלך הפסיק לפעום, דבר ראשון חשבתי עליך וכמה טוב שאתה לא סובל יותר. אחר כך התחילה העצבות להגיע, ומין ידיעה כזאת שאתה לא תהיה יותר.
בדרך לקיבוץ נזכרנו בדברים מצחיקים שהיית אומר, וחשבתי לעצמי שיש בזה משהו מנחם, שהנכדים שלך יזכרו אותך ככה – איש מצחיק. תמיד אמרת ש הומור זה טוב. נזכרנו שהיית מספר בדיחה, ושלא היית מצליח לסיים אותה, כי היית כל כך צוחק מהבדיחה של עצמך, ואנחנו פשוט צחקנו יחד אתך.
אותנו להיות אנשים טובים, חינכת אותנו שהנתינה תהיה חלק מחיינו, תמיד היית שמח לעזור. אהבת אנשים, האמנת בטוב שלהם, והעברת לנו את האמונה בטוב, באדם, בפשטות של הדברים. אתה, שפגשת ברוע הנוראי ביותר – האמנת ביופיים ובטוב לבם של האנשים.
כל השנים לא רצית לספר לנו מה עברת, וכשעומר הכין את עבודת השורשים שלו, זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו את כל מה שעברת.
"שבע פעמים הנאצים ניסו ולא יכלו לי," אמרת, וסיפרת איך כמעט נתפסת שבע פעמים, ואתה הנך נער לבד בלי הורים, עובר בין משפחות ששומרות עליך ומצילות אותך. ובאמת הצלחת, ובחרת בחיים. הקמת משפחה, זכית לנכדים שכל כך אוהבים אותך, ואפילו הספקת שנטע הקטנטונת תבקר אותך רגע לפני שנפרדת מאתנו.
אני כותבת לך אבא, וזה כל כך מוזר שלא תהיה יותר. עצוב, והגעגוע כבר מתחיל להגיע. תודה שהיית אבא שלנו. תודה על כל מה שנתת לנו. תודה על כל מה שלימדת אותנו. זה כל כך מוזר שצריך עכשיו להיפרד, אבל בטח תהיה אתנו כל הזמן בלב.
יהי זכרך ברוך
בתך, אורית
